נכון, זאת הייתה מכה אנושה לכל הסופרים והמפיקים שפרנסתם מהם. שפע ספרי-הביון וסרטי-הריגול היו נעלמים.

זה היה אסון לכל הציבור הענקי הזולל עלילות ריגול, לכול הקוראים הנלהבים של סיפורים על גיבורים על-אנושיים נוסח ג'יימס בונד וגאונים רבי-תחבולות נוסח ג'ון לה-קארה.

אבל מה יהיה הנזק הממשי אם וושינגטון תפסיק לרגל במוסקווה ומוסקווה תפסיק לרגל בוושינגטון, ושתיהן בבייג'ין? התוצאה תהיה תיקו. סכומים אדירים היו נחסכים, מכיוון שחלק אדיר ממאמציו של כל מוסד-ביון מוקדש לסיכול המזימות של מוסדות-הביון המתחרים. כמה מחלות אפשר היה להדביר? רעבים להזין ובורים ללמד?

הספרים והסרטים מפארים את ההצלחות הדמיוניות של מוסדות-הביון. המציאות היא הרבה יותר פרוזאית, והיא מלאה בכישלונות לא-דמיוניים.

שתי הפאשלות הקלאסיות של הביון המודרני אירעו במלחמת-העולם השנייה. בשתיהן סיפק המודיעין למנהיגים הפוליטיים הערכות שגויות, או שהמנהיגים הפוליטיים התעלמו מההערכות הנכונות. במבחן התוצאות, זה היינו הך.

החבר סטלין הופתע לחלוטין מפלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, למרות שהיו דרושים לצבא הגרמני כמה חודשים כדי לרכז את עשרות האוגדות שהיו דרושות לפלישה. הנשיא רוזוולט הופתע לחלוטין מהתקפת היפאנים על פרל-הרבור, אף שכמעט כל חיל-הים היפאני השתתף בה. הכישלונות היו כל-כך פנטסטיים, עד ששוחרי-הריגול נאלצו להמציא תיאוריות של קונספירציות כדי להצדיקם. תיאוריה כזאת אומרת שסטאלין התעלם במתכוון מהאזהרות, מפני שזמם להפתיע את היטלר ולפלוש לגרמניה. תיאוריה אחרת אומרת שרוזוולט קידם, ממש "הזמין" את ההתקפה היפאנית, מפני שהיה זקוק לתירוץ כדי למשוך את אמריקה למלחמה לא-פופולארית.

אבל מאז חזרו הפשלות על עצמן. כל שרותי-הביון של המערב הופתעו לחלוטין על-ידי המהפכה של חומייני באיראן, אירוע שתוצאותיו מעסיקות את העולם עד היום. כולם הופתעו לחלוטין מקריסת ברית-המועצות, אחד המאורעות המכריעים של המאה ה-20. כולם הופתעו לחלוטין מנפילת החומה בברלין. וכולם סיפקו מידע כוזב על החימוש הגרעיני, כביכול, של סדאם חוסיין, ששימש עילה לפלישה האמריקאית.

אהה, אומרים אצלנו, זה מה שקורה אצל הגויים. לא בבית-ספרנו. לנו יש קהילת-מודיעין שאין כמותה. המוח היהודי המציא את המוסד, היודע את הכול והמסוגל לכול.

האמת? עם פרוץ מלחמת תש"ח הודיעו כל ראשי קהילת-המודיעין פה-אחד לדויד בן-גוריון שהצבאות הערביים לא ייכנסו למלחמה. (למזלנו, בן-גוריון התעלם מחוות-דעתם.) במאי 1967 הופתעה כול קהילת-המודיעין כאשר הצבא המצרי התרכז בסיני, דבר שהוביל למלחמת ששת-הימים. (המודיעין שלנו היה משוכנע שכמעט כל הצבא המצרי רתוק למלחמת-האזרחים שהתנהלה אז בתימן.) ההתקפה המצרית-סורית ביום-הכיפורים 1973 הפתיעה לגמרי את מוסדות-המודיעין, למרות שהאזהרות נערמו על שולחנם.

מוסדות-המודיעין הופתעו לגמרי על-ידי האינתיפאדה הראשונה, וגם על-ידי האינתיפאדה השנייה. הם הופתעו לחלוטין על-ידי המהפכה של חומייני, למרות שהם היו שתולים עמוק במשטר השאה. הם הופתעו לגמרי על-ידי ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות.

הרשימה ארוכה, ולא מפוארת. אבל בשטח אחד, כך נאמר, נחל המוסד שלנו הצלחה מסחררת: בתחום ההוצאות-להורג (סליחה, "חיסולים").

הסרט "מינכן" של סטיוון ספילברג מתאר את ההוצאה-להורג ("חיסול") של אנשי אש"ף אחרי טבח הספורטאים במינכן. כיצירת-קיטש קולנועית אין לו מתחרים מלבד הסרט "אקסודוס", על פי ספרו הקיטשי של ליאון יוריס.

אחרי הטבח (שלו הייתה אחראית, בעיקר, המשטרה הגרמנית השלומיאלית וחסרת-האחריות) הרג המוסד שבעה אנשי אש"ף, לפי פקודת גולדה מאיר ולשמחת הציבור הישראלי הצמא לנקמה. כמעט כל הקרבנות היו דיפלומטים של אש"ף, נציגים אזרחיים של הארגון בבירות אירופה, שלא הייתה להם נגיעה ישירה בפעולות אלימות. הם פעלו בגלוי, ישבו במשרדים וגרו עם משפחותיהם בבתי-מגורים. הם היו מטרות נייחות – כמו ברווזים במטווח.

באחת הפעולות – המזכירות את הפעולה האחרונה – נרצח בטעות מלצר מרוקאי תמים בעיר לילהאמר בנורווגיה. המוסד חשב שזהו עלי חסן סלמה, מבכירי פת"ח, ששימש כמקשר בין אש"ף והסי-איי-סי האמריקאי. אנשי-המוסד, וביניהם בלונדית זוהרת (תמיד יש בלונדית זוהרת) זוהו, נעצרו ונשפטו למאסר (הם שוחררו כעבור זמן קצר). סלמה "חוסל" מאוחר יותר.

ב-1988, חמש שנים לפני הסכם אוסלו עם אש"ף, הוצא-להורג בתוניס אבו-ג'יהאד (חליל אל-וזיר), מס' 2 בפת"ח, לעיני אשתו וילדיו. אלמלא נהרג, הוא היה מכהן היום כראש הרשות הפלסטינית, במקום אבו-מאזן (מחמוד עבאס), והיה נהנה בקרב הפלסטינים מאותה הסמכות שהייתה ליאסר ערפאת, שנהרג – קרוב לוודאי – גם הוא על-ידי רעל שאינו משאיר עקבות.

אך הכישלון הדומה ביותר למה שקרה לאחרונה היה – כפי שזכור לכולנו - ניסיון המוסד, בפקודת ראש-הממשלה בנימין נתניהו, להוציא להורג את חאלד משעל, בכיר החמאס. אנשי-המוסד ארבו לו ברחוב ראשי בעמאן והתיזו לאוזנו רעל מסתורי, הגורם להתקף-לב מבלי להשאיר עקבות. הם נתפסו במקום. המלך חוסיין, בעל-הברית העיקרי של ממשלת-ישראל בעולם הערבי, התפוצץ מרוב זעם ועלבון. הוא מסר אולטימאטום: או שישראל תספק מיד סם נגדי כדי להציל את חייו של משעל, או שאנשי-המוסד ייתלו. נתניהו נכנע, כרגיל, משעל ניצל וישראל שיחררה מהכלא את מנהיג חמאס, השייח' אחמד יאסין. הוא "חוסל" כעבור זמן באמצעות מטוס.

בשבועות האחרונים נשפך בעיתונות ובטלוויזיה אשד של מלים על הוצאתו-להורג של בכיר חמאס אחר, מחמוד אל-מבחוח, בדובאי.

בישראל היה קיים מהרגע הראשון קונסנזוס כמעט מקיר אל קיר: זוהי מלאכת אנשי המוסד. איזו יכולות! איזה כישרון! איך הם ידעו זמן רב מראש שהאיש יטוס לדובאי, באיזו טיסה יגיע, באיזה מלון יגור! איזה תכנון מדויק!

ה"כתבים הצבאיים" ו"הכתבים לעניינים ערביים" ממש קרנו מאושר על המסכים ופניהם אמרו אוח, אוח, אוח, אלמלא היה החומר שבידי חסוי...אילו יכולתי לשתף אתכם במה שאני יודע...אני יכול להגיד רק ששוב הוכח שזרועו הארוכה של המוסד יכולה להגיע לכל מקום! גורו לכם, אויבי ישראל!

כאשר התחילו הבעיות, ותמונות המוציאים-להורג הופיעו על מסכי הטלוויזיה בכל העולם, התקררה ההתלהבות, אבל רק קצת. הופעלה השיטה הישראלית הבדוקה: לשלוף איזה פרט שולי, ולהתווכח עליו בלהט, תוך התעלמות מהעיקר. מתרכזים בעץ ומתעלמים מהיער.

אז באמת, מדוע השתמשו המבצעים בשמותיהם האמיתיים של ישראלים החיים בארץ, בעלי אזרחות כפולה? מדוע השתמשו דווקא בדרכונים של מדינות ידידותיות? איך היו בטוחים שלא יתחשק פתאום לאזרחים האלה לטייל בחו"ל?

ובכלל, האם לא היו מודעים לעובדה שדובאי מרושתת באין-ספור מצלמות, המנציחות כל תנועה? האם לא צפו מראש שמשטרת דובאי תפיק סרטים שלמים על מבצע החיסול, על כל פרטיו ודקדוקיו?

אבל זה לא עורר בישראל התרגשות גדולה מדי. הכול הבינו שהבריטים והאירים נאלצים לגנות את ישראל כדי לצאת ידי חובה, אך שזהו גינוי מהשפה ולחוץ. שמאחורי הקלעים היה קיים שיתוף-פעולה אינטימי בין המוסד לבין שירותי-הביון האחרים. כעבור כמה שבועות יישכח הכול. הרי כך נהגו הנורווגים בפרשת לילהאמר, והירדנים בפרשת משעל. ימחו, יתריעו, וזהו זה. אז מה הבעיה?

הבעיה היא שהמוסד בישראל הוא ממלכה עצמאית, הפועלת תוך התעלמות מוחלטת מהאינטרסים המדיניים והאסטרטגיים הרחבים של המדינה, וגם זוכה בגיבוי אוטומטי של ראש-ממשלה בלתי-אחראי. הוא מהווה, כמאמר האנגלים, "תותח מנותק" – תותח באוניית-מלחמה בימים עברו שהתנתק מבסיסו ומתגלגל על הסיפון, תוך שהוא מוחץ למוות כל מלח הנקרה על דרכו.

דובאי, אחת ממדינות המפרץ הפרסי, היא מרכיב חשוב בקואליציה נגד איראן. היא בעלת-ברית של ישראל, ממש כמו מצריים וירדן. והנה באה ישראל ומביכה אותה, משפילה אותה, מכפישה אותה בעיני ההמונים בעולם הערבי כמשת"פית.

בשעתו הבכנו את נורווגיה. אחר-כך הרגזנו את ירדן. עכשיו הלחצנו את דובאי מול איראן. זה חכם? תשאלו את מאיר דגן, זה שנתניהו האריך רק עכשיו את כהונתו כראש המוסד.

מבחינה אסטרטגית, הפעולה בדובאי גורמת נזק כבד למדיניות הממשלתית, המגדירה את ההתחמשות האיראנית בנשק גרעיני כסכנה קיומית לישראל. המערכה נגד איראן עוזרת לממשלה להסיח את דעת העולם מהמשך הכיבוש וההתנחלות, ולרתום את ארצות-הברית ואירופה לעגלת המדיניות הישראלית.

ברק אובמה מנסה כעת לגבש קואליציה עולמית להטלת "סקציות משתקות" על איראן. ממשלת-ישראל משמשת לו, בהסכמתה, כמקל-חובלים. הוא אומר לאיראנים: ישראל היא מדינה משוגעת. היא עלולה לתקוף אתכם בכל רגע. אני מרסן אותה בקושי. אבל אם לא תצייתו לי, אני אתיר את הרסן ואללה ישמור עליכם!

יתכן שהשפעת הפעולה על מעמדנו בעולם חשובה עוד יותר.

פעם היה ניתן לזלזל בזה. שהגויים יגידו מה שהם רוצים. אך מאז מערכת "עופרת יצוקה" גוברת גם בישראל ההכרה שיש לכך השלכות מרחיקות-לכת. פסק-הדין של השופט גולדסטון, הדי התעלולים של אביגדור ליברמן, המערכה העולמית הגוברת להחרמת ישראל - כל אלה מוכיחים שתומאס ג'פרסון לא דיבר שטויות כאשר אמר ששום מדינה אינה יכולה להתעלם מדעת הקהל העולמית.

פרשת דובאי מגבירה עוד יותר את תדמיתה של ישראל כמדינה בריונית, פורקת-עול, המצפצפת על כל העולם. מדינה המנהלת מלחמת-כנופיות, המשגרת כיתות-מוות כאחד מארגוני המאפיה, מדינה מצורעת שכל שומר נפשו ירחק ממנה.

האם זה שווה?