ביום הרביעי הקרוב עומד בית-המשפט העליון לדון שוב בתביעתה של קבוצת אזרחים ישראלים לצוות על משרד-הפנים לרשום אותם כמי ששייכים ללאום הישראלי.

מוזר? בהחלט.

משרד-הפנים של מדינת ישראל מכיר ב-126 לאומים, אך אינו מכיר בלאום הישראלי. אזרח ישראלי יכול להירשם כבן הלאום האשורי, הטטארי או הצ'רקסי. אבל לאום ישראלי: יוק.

לפי התפיסה הרשמית, מדינת ישראל אינה יכולה להכיר בלאום "ישראלי”, מפני שהיא מדינת הלאום ה"יהודי". כלומר, היא שייכת ליהודים בברוקלין, בבודפשט ובבואנוס-איירס, אף שהם עצמם רואים את עצמם כשייכים ללאום האמריקאי, ההונגרי או הארגנטיני.

מבלבל? בהחלט.

הבלבול הזה התחיל לפני 113 שנים, כאשר העיתונאי הווינאי תיאודור הרצל כתב את הספר "מדינת היהודים". לשם כך היה עליו לבצע תרגיל של לוליינות. אפשר לומר: הוא השתמש ב"שקר לבן".

הציונות המודרנית נולדה כתגובה ישירה על האנטישמיות המודרנית. לא במקרה נולד המושג "ציונות" כעשרים שנה אחרי שנולד המושג "אנטישמיות".

באירופה ובאמריקה פרח אז מושג מודרני אחר: הלאומיות. עמים שחיו במשך מאות שנים בערבוביה בממלכות של קיסרים ומלכים רצו להשתייך למדינות-לאום. בארגנטינה, בארצות-הברית, בצרפת ובארצות אחרות התחוללו מהפכות "לאומיות". הרעיון הדביק את כל העמים, גדולים וקטנים וקטנטנים, מפרו עד ליטא, מקולומביה עד סרביה. הם ראו צורך להשתייך למקום ולבני-המקום שבו הם חיים ומתים.

כל התנועות הלאומיות האלה היו בהכרח אנטישמיות – מי פחות ומי יותר – מפני שהמציאות של הפזורה היהודית נגדה את תפיסתן. פזורה ללא מולדת, הפרושה בעשרות ארצות, לא יכלה להסתדר עם הרעיון של לאום צמוד-מולדת, השואף לאחידות הומוגנית.

הרצל הבין שהמציאות החדשה מסכנת את היהודים. תחילה האמין בפיתרון של התבוללות מוחלטת: כל היהודים יתנצרו, ייטמעו וייעלמו בלאומים החדשים. כאיש-תיאטרון מובהק, הוא אף תיאר איך זה ייראה: יהודי וינה יצעדו בסך לכנסיית סטפן הקדוש וייטבלו בהמוניהם.

כשהסתבר להרצל שמחזה זה אינו מעשי כל-כך, עבר מרעיון של התבוללות יחידים לרעיון של התבוללות קולקטיבית: אם אין ליהודים מקום בלאומים החדשים, אז יגדירו את עצמם כלאום ככל הלאומים, הצמוד למולדת משלהם ושיחיו במדינה משלהם. לרעיון זה נקרא ציונות.

הבעיה של הרצל הייתה שלא היה בנמצא לאום יהודי. היהודים לא היו לאום, כי אם עדה דתית-אתנית.

לאום קיים במישור אחד, עדה דתית-אתנית קיימת במישור אחר. "לאום" הוא ישות המרוכזת בארץ אחת, בעלת רצון מדיני משותף. "עדה" היא ישות דתית, המבוססת על אמונה משותפת, והיא יכולה להיות מפוזרת בארצות שונות. גרמני יכול להיות קתולי או פרוטסטנטי. קתולי יכול להיות גרמני או צרפתי.

לשתי ישויות אלה יש שתי דרכי-הישרדות שונות, כשם שלבעלי-חיים בטבע יש אסטרטגיות שונות של הישרדות. כשאריה נתון בסכנה, הוא לוחם, הוא תוקף. לשם כך צייד אותו הטבע בשיניים ובציפורניים. כשאיילה נתונה בסכנה, היא בורחת. הטבע צייד אותה ברגלים מהירות. כל שיטת הישרדות טובה, אם היא יעילה. (והרי לולא היו טובות, לא היו בעלי-חיים אלה קיימים כיום).

כשלאום נתון בסכנה, גם הוא עומד ולוחם. כאשר עדה דתית נרדפת, היא עוברת למקום אחר. היהודים פיתחו את אמנות ההימלטות לאמנות מושלמת. אפילו אחרי השואה הנוראה מכול, העדה היהודית שרדה, וכעבור שני דורות היא שוב פורחת.

כדי להמציא לאום יהודי, נאלץ הרצל להתעלם מהבדל זה. הוא העמיד פנים כאילו העדה היהודית היא גם לאום יהודי. כלומר: בניגוד לכל העמים, אצל היהודים הלאום והדת הן אותו הדבר. הלאום הוא דתי, הדת היא לאומית.

זה היה "שקר לבן". אבל לא הייתה ברירה: בלעדיו לא הייתה הציונית יכולה לצאת לאוויר העולם. התנועה החדשה לקחה את מגן-דויד מבית-הכנסת, את המנורה מבית-המקדש, את הדגל הכחול-לבן מהטלית. ארץ-הקודש הפכה למולדת. הציונות מילאה את הסמלים הדתיים בתוכן לאומי חילוני.

הראשונים שהבחינו בכזב היו הרבנים החרדים. כמעט כולם תקפו את הרצל ואת הציונות שלו בשצף-קצף. עלה על כולם הרבי מלובביץ', שהאשים את הרצל במזימה להרוס את דת ישראל. היהודים, כתב, מאוחדים על-ידי הנאמנות למצוות הקדוש-ברוך-הוא. הדוקטור הרצל רוצה להחליף את הקשר הדתי בקשר לאומי.

כאשר הגה הרצל את הרעיון הציוני, לא התכוון להקים את "מדינת היהודים" בארץ-ישראל, אלא בארגנטינה. גם כשכתב את ספרו, הקדיש לארץ רק כמה שורות, תחת הכותרת "פלסטינה או ארגנטינה". התנועה הכריחה אותו להתרכז בארץ הקדושה, ולכן קמה המדינה כאן.

כאשר קמה מדינת-ישראל והתגשמה מטרת הציונות, לא היה עוד צורך ב"שקר הלבן". אחרי שהושלם הבניין, צריך היה לפרק את הפיגומים. בארץ נוצר לאום ישראלי אמיתי, ולא היה עוד צורך בלאום המדומיין.

בימים אלה מריץ העיתון "ידיעות אחרונות" מודעה בטלוויזיה, ובה גיליונות משנים עברו. על הגיליון שהופיע ביום הקמת המדינה מתנוססת כותרת ענק של שתי מילים: "מדינה עברית!"

מדינה "עברית", לא מדינה "יהודית". ולא במקרה: המילים "מדינה יהודית" נשמעו אז כצירוף מוזר. בשנים שקדמו למדינה התחילו בני הישוב להבחין בבירור בין "יהודי" ו"עברי", בין מה ששייך לארץ לבין מה ששייך לפזורה: גולה יהודית, שפה יהודית ("יידיש"), עיירה יהודית, דת יהודית, מסורת יהודית – לעומת ישוב עברי, שפה עברית, חקלאות עברית, תעשייה עברית, מחתרת עברית, שוטר עברי.

אם כן, מדוע מופיע צירוף-המלים "מדינה יהודית" במגילת-העצמאות? הסיבה הייתה פשוטה לגמרי: האו"ם החליט לחלק את הארץ בין "מדינה ערבית" ו"מדינה יהודית". זה היה הבסיס המשפטי למדינה החדשה. ועל כן נאמר במסמך, שחובר בחיפזון, שאנחנו מקימים את "המדינה היהודית (שעליה החליט האו"ם), היא מדינת ישראל".

הבית קם, אבל הפיגומים לא פורקו. להיפך: הם הפכו לחלק העיקרי של הבית ומסתירים אותו.

כמו רבים מאיתנו באותם הימים, האמין דויד בן-גוריון שציונות תפסה את מקום הדת, ושהדת הפכה מיותרת. הוא היה בטוח שתיעלם מעצמה במדינה החילונית החדשה. הוא שיחרר את בחורי-הישיבה מהגיוס לצבא, מכיוון שהאמין שמדובר בכמה מאות, שייעלמו בהדרגה. מתוך אותה מחשבה הניח לדתיים לקיים מסגרות-חינוך משלהם. כמו הרצל, שהציע "להחזיק את הרבנים בבתי-הכנסת ואת הקצינים בקסרקטין", היה בן-גוריון בטוח שהמדינה תהיה חילונית לעילא ולעילא.

כאשר דיבר הרצל על "מדינת היהודים" הוא לא חלם על המשך קיומה של הפזורה היהודית. לפי תפיסתו, רק אזרחי המדינה החדשה יהיו יהודים, וכל שאר היהודים בעולם יתבוללו באומות השונות וייעלמו.

אבל "השקר הלבן" של הרצל הניב תוצאות שהוא לא חלם עליהן, וכך גם הפשרות של בן-גוריון. הדת היהודית לא נעלמה במדינה, אלא להפך: היא הולכת ומשתלטת על המדינה. ממשלת ישראל אינה מדברת עוד על מדינת-הלאום של הישראלים, החיים בתחומה, אלא על "מדינת הלאום היהודי" – היינו מדינה השייכת ליהודי כל העולם, שרוב רובם שייכים ללאומים אחרים.

מערכות החינוך הדתיות מקצינות ומכרסמות בחינוך הכללי, והן עתידות להשתלט עליו אם לא נהיה מודעים לסכנה ונעמוד על ישראליותנו. זכות-הבחירה במדינה עומדת להינתן לתושבי חו"ל, והמגמה היא להעניקה לכל היהודים בעולם. ובעיקר: פרי-הבאושים של הצירוף הדתי-הלאומי, המתנחלים הקנאים, כופים על המדינה דרך העלולה להביא עליה אבדון.

כל דרך להבטחת עתידה של מדינת-ישראל צריכה להתחיל בהסרת הפיגומים מהבניין. כלומר: סילוק "השקר הלבן" של הדת-היא-הלאום. יש להכיר בלאום הישראלי כבסיס למדינה.

אם יתקבל עיקרון זה – מה תהיה דמות המדינה, שתחזור לגבולות הקו הירוק?

קיימים שני דגמים אפשריים, עם כמה וכמה ואריאציות ביניהם.

דגם א': המודל הרב-לאומי. אזרחי ישראל חלוקים לשני לאומים: הרוב שייך ללאום העברי והמיעוט ללאום הערבי-פלסטיני. כל אחד מהם ייהנה מאוטונומיה בתחומים מוגדרים, כגון תרבות, חינוך ודת. האוטונומיה אינה טריטוריאלית, אלא תרבותית (כפי שהציע זאב ז'בוטינסקי לפני מאה שנה ב"תכנית הלסינגפורס"). את כולם מאחדת האזרחות הישראלית והנאמנות למדינת-ישראל. לא עוד קיפוח מובנה של המיעוט, לא עוד השתוללות "השד הדמוגראפי", ברוח "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו".

דגם ב': המודל האמריקאי. האומה האמריקאית כוללת את כל אזרחי ארצות-הברית, וכל אזרחי ארצות-הברית מהווים את האומה האמריקאית. האזרחות והלאומיות זהות. מהגר מג'מייקה, המקבל את אזרחות ארצות-הברית, הופך מאותו רגע לחבר באומה האמריקאית, יורשם של ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן. כולם לומדים בבית-הספר את אותה תוכנית-הליבה ואת אותה ההיסטוריה.

איזה משני דגמים עדיף? לדעתי, דגם ב' עדיף בהרבה. אך הדבר תלוי בהידברות בין הרוב העברי והמיעוט הערבי. בסופו של דבר יצטרכו האזרחים הערביים לבחור בין השייכות ללאום ישראלי כולל, שבו יהיו שותפים שווים לגמרי, לבין שייכות למיעוט לאומי מוכר, בעל אוטונומיה במדינה שתכיר בייחודם ותטפח את תרבותם לצד תרבות הרוב.

בעוד ארבעה ימים יחליט בית-המשפט העליון אם הוא מוכן לצעוד את הצעד הראשון במצעד היסטורי זה.