נראה שממשלתנו נוהגת כמו אותו ילד. בכל יום, בכל האמצעים, היא צועקת שהיא הולכת, או-טו-טו, לשבור את העצמות לאיראן.

איראן עומדת לייצר פצצה גרעינית. אנחנו לא יכולים להרשות זאת. לכן נרסק אותה לרסיסים.

בנימין נתניהו אומר זאת בנאומים ללא-ספור, ובכלל זה - נאומו הממלכתי בפתיחת מושב הכנסת. כנ"ל אהוד ברק. כל פרשן המכבד את עצמו (מישהו ראה אי-פעם פרשן שאינו מכבד את עצמו?) כותב על זה. התקשורת מגבירה את הרעש וההמולה.

"הארץ" שם בראש העמוד הראשון את תמונות חברי "השביעייה", ומפרט ששלושה מהם בעד ההתקפה, ארבעה נגד. בכותרת ראשית נוספת מובא סקר דעת-קהל, המראה שהציבור מחלוק כמעט שווה בשווה בעד ונגד ההתקפה. מלחמה במשאל-עם.

פתגם גרמני אומר: "מהפכות שמכריזים עליהן מראש אינן מתקיימות." זה נכון גם לגבי מלחמות.

עניינים גרעיניים כפופים אצלנו לצנזורה צבאית קפדנית. מאוד-מאוד קפדנית.

אך נראה שהצנזור מחייך בטוב-לב. שהנערים ישחקנו לפנינו – ובכלל זה גם ראש-הממשלה ושר-הביטחון, שהוא הבוס העליון של הצנזור.

מאיר דגן, מי שהיה במשך שנים ארוכות ראש המוסד הנערץ, הזהיר בפומבי מפני ההתקפה ותיאר אותה כ"רעיון הכי מטופש" ששמע בחייו. הוא הסביר שחובתו היא להזהיר מפני התוכניות של נתניהו וברק.

ביום הרביעי הציף אותנו מבול של הדלפות. צה"ל ערך ניסיון בטיל המסוגל לשאת ראש-נפץ גרעיני למרחק של 5000 ק"מ, יותר רחוק מאשר אתם-יודעים-איפה. חיל-האוויר שלנו התאמן בסרדיניה, מרחק גדול יותר מאשר אתם-יודעים-מי. ביום החמישי ערך פיקוד חזית העורף תרגילים בגוש דן. הצפירות יללו.

כל זה עשוי ליצור את הרושם שכל ההמולה אינה אלא טכסיס. אולי כדי להפחיד ולהרתיע את האיראנים. אולי כדי לדחוף את האמריקאים לפעולה קיצונית יותר. אולי זה תואם מראש עם האמריקאים. (חיל-הים המלכותי הבריטי הדליף גם הוא שהוא מתכונן לתמוך בהתקפה אמריקאית באיראן.)

גם בעבר ניסו מנהיגינו להתנהג כאילו יצאנו מדעתנו ("בעל-הבית השתגע!" צועקים הירקנים בשוק.) נפסיק להישמע לפקודות ארצות-הברית. פשוט נפציץ ונפציץ ונפציץ.

נו טוב, בואו ונהיה רציניים לרגע.

ישראל לא תתקוף באיראן. נקודה.

יש שיחשבו שאני מרחיק לכת. האם לא כדאי שאוסיף לפחות "אולי" או "קרוב לוודאי"?

לא. לא אוסיף דבר. אני קובע נחרצות: "ישראל לא תתקוף באיראן".

מאז מבצע-קדש ב-1956, כאשר הנשיא אייזנהאואר הגיש אולטימאטום שעצר את המבצע, ישראל לא פתחה במבצע צבאי משמעותי מבלי לקבל מראש את הסכמת ארצות-הברית.

ארצות-הברית היא התומכת הבטוחה היחידה של ישראל (מלבד פיג'י, מיקרונזיה, איי מרשל ופלאו.) להרוס את היחסים האלה פירושו לחתוך את עורק-החיים שלנו. כדי לעשות זאת, צריך אדם להיות יותר מסתם משוגע. הוא צריך להיות מטורף על כל הראש.

יתר על כן, ישראל כלל אינה יכולה לנהל מלחמה בלי תמיכה אמריקאית רצופה ובלתי-מוגבלת, מפני שהמטוסים שלנו והפצצות שלנו באים מאמריקה. גם במהלך המלחמה אנחנו זקוקים לאספקה, לחלפים, לציוד מסוגים שונים. במלחמת יום-כיפור הפעיל הנרי קיסינג'ר רכבת אווירית מאסיבית מסביב לשעון. והמלחמה ההיא עלולה להיראות כפיקניק לעומת מלחמה באיראן.

בואו נסתכל במפה. בכלל, זה תמיד כדאי לפני מלחמה.

הדבר הראשון שמזדקר לעין הוא מיצר הורמוז הצר, שדרכו עוברת כל חבית שלישית של הנפט בעולם המובל בדרך הים. כמעט כל התפוקה של סעודיה, נסיכויות המפרץ, עיראק ואיראן נאלצת לעבור בנתיב צר זה.

"צר" בלשון המעטה. כל רוחבו 35 ק"מ, בערך המרחק שעברו השבוע הטילים הפרימיטיביים של הג'יהאד האסלאמי מעזה לבאר-שבע.

כאשר המטוס הישראלי הראשון יחדור למרחב האווירי האיראני, המיצר ייסגר. לצי האיראני יש שפע של ספינות-טילים, אבל הן לא יהיו דרושות. יהיה די בטילים הנורים מהיבשה.

כבר עכשיו מתנדנד העולם על עברי פי תהום כלכלית. יוון הקטנה עלולה להתמוטט, ולקחת איתה חלקים גדולים מהכלכלה העולמית. חיסול של כשליש מכל אספקת הדלק לעולם התעשייתי יביא לשואה כלכלית ופוליטית שקשה להעלותה על הדעת.

כדי לפתוח את המיצר בכוח יהיה צורך במבצע יבשתי ממדרגה ראשונה, גדולה יותר מכל הרפתקאות-הביש של ארצות-הברית בעיראק ובאפגניסטן. האם יכולה ארצות-הברית להרשות זאת לעצמם? האם יכול נאט"ו? ואשר לישראל – אנחנו בכלל לא בליגה הזאת.

אבל ישראל תהיה מעורבת מאוד-מאוד במבצע כזה – בצד הקורבנות.

באחדות נדירה הודיעו כל ראשי מערכת הביטחון שהם מתנגדים לרעיון כולו. הרמטכ"ל וראשי אמ"ן, המוסד, השב"כ והוועדה לאנרגיה גרעינית - כולם. אנחנו יכולים רק לנחש מדוע.

אינני יודע אם המבצע בכלל אפשרי מבחינה צבאית. איראן היא מדינה גדולה מאוד, יותר גדולה מגרמניה, צרפת ואיטליה ביחד. המתקנים הגרעיניים שלה מפוזרים ברחבי המדינה, וחלקם עמוק מתחת לפני האדמה. גם השימוש בפצצות החודרות לעומק, שסופקו לנו על-ידי ארצות-הברית, לא יעכב את המאמץ הגרעיני של איראן אלא בכמה חודשים. יתכן שהמחיר פשוט גבוה מדי בהשוואה לתוצאות המוגבלות הצפויות.

יתר על כן, די בטוח שעם פתיחת המבצע יירד עלינו מטר של טילים מכל הסוגים – לא רק מאיראן עצמה, אלא גם מחיזבאללה, ואולי גם מחמאס. הערים שלנו אינן מוגנות די צרכן. קציר המוות והחורבן עלול להיות בלתי-נסבל.

פתאום התמלאה התקשורת בסיפורים על שלוש הצוללות שלנו, שאליהן יתווספו בקרוב עוד שתיים, ואולי גם שלישית, אם הגרמנים יהיו נדיבים. נאמר בגלוי שהן נועדו לתת לנו יכולת של "מכה שנייה", אם איראן תשתמש נגדנו בפצצות גרעיניות (שאין לה עדיין) או בנשק אחר של השמדה המונית, כגון נשק כימי.

יהיה גם מחיר פוליטי. יש כיום הרבה מתחים בעולם המוסלמי. איראן רחוקה מלהיות פופולארית במדינות מוסלמיות רבות. אך התקפה ישראלית על מדינה מוסלמית חשובה תאחד בבת-אחת סונים ושיעים, ממצריים ותורכיה עד פקיסטאן ומעבר לה. ישראל עלולה להפוך לווילה בג'ונגל בוער.

אך הדיבור על המלחמה משרת מטרות רבות, ובכללן פוליטיות פנימיות.

במוצאי השבת האחרונה התעוררה תנועת-המחאה לחיים חדשים. אחרי הפסקה של חודשיים התקבצו המונים בכיכר רבין. זה היה מפליא, מפני שבאותו היום עצמו נחתו טילים בערי הדרום. עד כה בוטלו תמיד כל ההפגנות במצבים כאלה. בעיות הביטחון גוברות על הכול. לא עוד.

חוץ מזה חשבו רבים שהאופוריה של פסטיבל גלעד שליט תמחק את כל השאר מן התודעה הציבורית. מסתבר שלא.

אגב, קרה משהו מעניין: התקשורת, שפינקה את תנועת המחאה במשך חודשים, שינתה לפתע את טעמה. כל העיתונים, בלי יוצא מן הכלל, כתבו למחרת היום שהיו שם "יותר מ-20 אלף". ובכן, אני הייתי שם, ויש לי די הרבה ניסיון בכגון אלה. היו שם לפחות 100 אלף איש ואישה, רובם צעירים. בקושי יכולתי לזוז.

המחאה לא "מיצתה את עצמה", כטענת התקשורת. רחוק מזה. אך האם יש דרך טובה יותר להסיח את דעת הציבור מ"העם דורש צדק חברתי" מאשר הדיבור על "סכנה קיומית"?

אנשי המחאה דורשים רפורמות הזקוקות להרבה כסף. נוכח המשבר הפיננסי העולמי, הממשלה מתנגדת בתוקף להגדלת תקציב המדינה, מחשש פן ייפגע דירוג-האשראי שלנו.

אז מאיפה יכול הכסף לבוא? יש רק שלושה מקורות סבירים: ההתנחלויות (מי יעז?), החרדים (כנ"ל) ותקציב הביטחון הענקי.

אך ערב המלחמה הגורלית ביותר בתולדותינו, מי יפגע בצבא? אנחנו זקוקים לכל שקל כדי לקנות עוד מטוסים, עוד פצצות, עוד צוללות. בתי-הספר ובתי-החולים יצטרכו, למרבה הצער, לחכות.

אז תודה לאל שיש מחמוד אחמדינג'אד. מה היינו עושים בלעדיו?