כמה ימים לפני כן נחשף בתקשורת שאני מקיים מגעים קבועים עם צמרת אש"ף, ארגון שהיה מוגדר אז רשמית כארגון טרור.

אמרתי לשרון שבני-שיחי בוודאי ישאלו אותי מה הוא עומד להציע למנהיגם. הוא גילה לי שהצעתו היא לעזור לפלסטינים להפיל את המשטר הירדני ולהפוך את ירדן למדינה פלסטינית, שנשיאה יהיה ערפאת.

"ומה ביחס לגדה המערבית?" שאלתי.

"אחרי שירדן תהפוך לפלסטין, כל האופי של הסכסוך ישתנה. לא עוד סכסוך בין שני עמים, אלא בין שתי מדינות, מצב שאפשר לפתור ביתר קלות. נמצא שיטה כלשהי של חלוקת השטח או חלוקת התפקידים, או שנשלוט בגדה ביחד."

ידידיי העבירו את הבקשה לערפאת, שדחה אותה על הסף. אך הוא לא החמיץ את ההזדמנות לספר על כך למלך חוסיין. המלך גילה זאת לעיתון הכווייתי החשוב "אל-ראי", וכך הסיפור חזר אלי.

התכנית של שרון הייתה מהפכנית בשעתה. כמעט כל הממסד הישראלי – ובכלל זה ראש-הממשלה יצחק רבין ושר-הביטחון שמעון פרס – דגלו ב"אופציה הירדנית", כלומר בשלום עם המלך חוסיין. מן הפלסטינים התעלמו לגמרי, או שראו בהם אויב לנצח.

חמש שנים לפני כן, ב"ספטמבר השחור", כאשר הפלסטינים בירדן לחמו בכוחות המלך, ישראל הצילה את המלך כדרישת הנרי קיסינג'ר. אני הצעתי מעל דפי "העולם הזה" לעשות את היפך: לעזור לפלסטינים. לימים סיפר לי שרון שבאותה עת הוא הציע למטכ"ל את אותו הדבר, אם כי למטרה שונה. אני הצעתי להקים את המדינה הפלסטינית בגדה המערבית, הוא הציע להקים אותה בגדה המזרחית.

(הרעיון של הפיכת ירדן לפלסטין מבוסס על סיבה לשונית שאינה ידועה ברבים. בשפה העברית, "ארץ-ישראל" היא הארץ שמשני עברי הירדן, שבה התנחלו השבטים העבריים על פי האגדה התנ"כית. בשפה הערבית, "פילסטין" היא רק הארץ שממערב לירדן. לכן טבעי לבורים ישראליים להציע לפלסטינים להקים את מדינתם מהעבר המזרחי של הירדן. בעיני הפלסטינים, פירוש הדבר להקים את מדינתם בחוץ-לארץ.)

באותה עת היה שרון גולה פוליטי.

ב-1973 הוא עזב את הצבא, אחרי שהסתבר לו שלא יזכה בכהונת הרמטכ"ל. זה נראה מוזר, מפני שכבר אז הוא נחשב למפקד קרבי מצטיין. הצרה הייתה שהוא נחשב גם כקצין פורק-עול חסר-משמעת, שבז למפקדיו, לעמיתיו ולכל השאר. חוץ מזה, היחס שלו לאמת היה בעייתי. דויד בן-גוריון רשם ביומנו ששרון יכול היה להיות קצין מצוין, אם רק היה נגמל ממנהגו לומר אי-אמת.

כאשר עזב את הצבא, שרון הקים במו ידיו את הליכוד על-ידי איחוד כל מפלגות הימין. אז בחרתי בו בפעם הראשונה כב"איש-השנה" של "העולם הזה" וכתבתי עליו מאמר ביוגראפי ארוך. כעבור מספר ימים פרצה מלחמת יום-הכיפורים, ושרון הוחזר לצבא. חלקו במלחמה נחשב על-ידי רבים כגאוני, בעוד שאחרים ראו בו סיפור של הפרת-משמעת ומזל. תצלום של שרון, כשראשו נתון בתחבושת לבנה גדולה, הפך מאז לסמל המסחרי שלו, למרות שזה היה בסך-הכול פצע קטן שנגרם על-ידי התקלות המצח שלו בדופן הנגמ"ש. (אבל הוא נפצע קשה באמת במלחמת תש"ח, כמוני.)

אחרי מלחמת יום-כיפור הפך הוויכוח על החלק של שרון במלחמה למוקד "מלחמת הגנרלים". אז התחיל לבקר בביתי כדי להסביר לי את מהלכיו, וכך נפתחו בינינו יחסים ידידותיים.

שרון נטש את הליכוד כאשר הבין שאין לו סיכוי להפוך למנהיגו, כל עוד יש מנחם בגין. הוא התחיל ללכת בדרך עצמאית. (אז ביקש ממני לסדר את הפגישה עם ערפאת.)

הוא חשב על הקמת מפלגה חדשה, לא ימנית ולא שמאלית, שבראשה יעמדו "אישים מצטיינים" מכל מגזרי החברה. הוא הזמין אותי להצטרף, והיו לנו שיחות ארוכות בביתו.

עלי להסביר כאן שמאז ומתמיד חיפשתי אדם בעל עבר בטחוני בולט כדי לעמוד בראש מחנה השלום. מנהיג בעל רקע כזה היה מקל עלינו לרכוש את לב הציבור הרחב. שרון התאים למרשם זה (כמו יצחק רבין, לאחר מכן). אולם במהלך השיחות בינינו התברר לי שביסודו נשאר ביסודו איש ימין.

בסוף הקים שרון מפלגה חדשה בשם "שלומציון" (על שם בתו של עמוס קינן, שגם איתו התייעץ). ביום הבחירות נחלה מפלגתו כישלון חרוץ. כבר למחרת היום חזר לליכוד.

הליכוד ניצח בבחירות ובגין הפך לראש-הממשלה. אך אם קיווה שרון לקבל את תיק הביטחון, אוכזב. בגין לא נתן בו אמון. שרון נראה יותר מדי כגנרל העלול לחולל הפיכה צבאית. שר-האוצר שמחה ארליך אמר שאם שרון יהיה שר-ביטחון, הוא ישלח את הטנקים להקיף את הכנסת.

(בארץ התהלכה אז בדיחה: שרון ייכנס את המטכ"ל ויודיע "חברים, מחר ב-06.00 נתפוס את השלטון!" אחרי רגע של תדהמה, כל הנוכחים פורצים בצחוק רועם.)

ואולם, כאשר התפטר עזר וייצמן מתפקיד שר-הביטחון, לא הייתה לבגין ברירה אלא למנות את שרון במקומו. בפעם השנייה בחרתי בו כ"איש-השנה". הוא התייחס לכך ברצינות רבה וישב איתי במשך שעות רבות בביתו ובלשכתו, כדי להסביר לי את רעיונותיו.

רעיון אחד מהם, שאותו עמד להציע לאמריקאים, היה לכבוש את איראן. האייתוללה חומייני עומד למות, הסביר לי, ואז יתחיל מרוץ בין ארצות-הברית וברית-המועצות מי יתפוס את השטח ראשון. ארצות-הברית רחוקה, אך ישראל יכולה לעשות זאת במקומה. בעזרת נשק כבד אמריקאי, שיאוחסן בישראל מראש, יגיע צה"ל לשם לפני שברית-המועצות תספיק לזוז. שרון פרש לפניי את המפות המפורטות של המבצע, שעה אחרי שעה ויום אחר יום.

רעיון זה היה אופייני לשרון. התפיסה שלו הייתה רחבה וחובקת-עולם. המאזינים שלו נותרו חסרי-נשימה, והישוו אותו לפוליטיקאים הקטנים הרגילים, שאין להם חזון או רוחב-תפיסה. אבל רעיונותיו של שרון היו מבוססים בדרך כלל על בורות תהומית לגבי הכוחות הפועלים בשטח, ועל כן עלו על שרטון.

באותה עת, תשעה חודשים לפני מלחמת-לבנון הראשונה, שרון גילה לי את תוכניתו הגדולה לארגון מחדש של המרחב. הוא הרשה לי לפרסם את התכנית, אך בתנאי שלא אפרסם ששמעתי זאת מפיו. הוא בטח בי.

בעיקרה, זאת הייתה אותה התכנית שהתכוון קודם לכן להציע לערפאת.

צה"ל יפלוש ללבנון ויגרש את הפלסטינים משם לסוריה, והסורים יגרשו אותם לירדן. שם יחוללו הפלסטינים מהפכה, יפילו את המלך ויכוננו את מדינת פלסטין. הצבא גם יגרש את הסורים מלבנון. בלבנון עצמה יבחר שרון בקצין נוצרי ויהפוך אותו לדיקטטור. לבנון תעשה שלום רשמי עם ישראל ותהפוך למעשה למדינת-חסות של ישראל.

פרסמתי את התכנית כולה, וכעבור תשעה חודשים פלש שרון ללבנון, אחרי ששיקר לבגין ולממשלה על מטרותיו. הוא סיפר להם שכוונתו היא בסך-הכול להרחיק את "המחבלים" עד למרחק של 40 ק"מ מהגבול. אבל המלחמה הייתה אסון, מבחינה צבאית ומדינית כאחת.

מקובל לטעון שהמלחמה נכשלה אמנם מבחינה מדינית, אך הצליחה מבחינה צבאית. זה רחוק מהאמת. אף לא יחידה אחת של צה"ל הגיעה ליעדה בזמן, אם בכלל. החיילים שרו "רד אלינו, אווירון / קח אותנו ללבנון / נילחם בשביל שרון / ונחזור בתוך ארון."

הדיקטטור שנבחר על-ידי שרון, בשיר ג'מייל, נרצח. אחיו ויורשו חתם חוזה-שלום רשמי עם ישראל, אך החוזה הזה נשכח מאז לחלוטין. הסורים נשארו בלבנון במשך שנים רבות. צה"ל נחלץ משם בקושי, אחרי 18 שנים של מלחמת-גרילה, שבמהלכה הפכה העדה השיעית המדוכאת והמושפלת לכוח העיקרי בארץ-הארזים.

וגרוע מכל: כדי לגרום לפלסטינים לברוח, הכניס שרון את הפלנגות הנוצריות הרצחניות למחנות-הפליטים סברה ושתילה, שם הם ערכו טבח נורא. מאות אלפי ישראלים נרעשים הפגינו בתל-אביב, ושרון סולק ממשרד-הביטחון.

בשיא הקרב על ביירות אני חציתי את הקווים ונפגשתי עם ערפאת. מאז לא החלפנו בינינו, שרון ואני, אף מילה אחת, וגם לא אמרנו שלום זה לזה כשנפגשנו.

זה נראה כמו סוף הקריירה של שרון. אבל בשביל שרון, כל סוף היה התחלה חדשה.

אחד מעבדיו הנרצעים בתקשורת, אורי דן (שהתחיל את דרכו ב"העולם הזה") טבע פעם משפט נבואי: "מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל קיבל אותו כשר-הביטחון, ומי שלא רוצה אותו כשר-הביטחון יקבל אותו כראש-הממשלה." כיום אפשר להוסיף: :ומי שלא רצה אותו כראש-הממשלה, מקבל אותו כסמל לאומי."

אתמול אמר לי האלוף בדימוס יצחק בן-ישראל: "הוא היה קיסר רומאי." לדעתי, זהו תיאור קולע.

כמו קיסר רומאי, שרון היה אדם מורם מעם, נערץ ומפחיד, נדיב ואכזר, לבבי ובוגדני, פטריוט ומושחת, גנרל עטור-ניצחון ופושע-מלחמה, מהיר בקבלת החלטות ונחוש בביצוען, נהנתן שהתגבר על כל המכשולים בכוח אישיותו.

אי-אפשר היה להיפגש איתו מבלי לחוש בכוח שקרן ממנו. הכוחנות הייתה טבועה באופיו.

הוא האמין שהגורל בחר בו להנהיג את ישראל. הוא לא חשב כך, הוא פשוט ידע. מבחינתו, הקריירה האישית שלו וגורל המדינה היו אותו הדבר. לכן, כל מי שחסם את דרכו היה בעיניו בוגד במדינה. הוא בז לכל מי שהיה בסביבתו – מבגין ומטה, עד לפוליטיקאי ולאלוף האחרון.

האופי שלו עוצב בילדותו המוקדמת בכפר-מלל, מושב שהיה שייך למפא"י. אמו, ורה, שלטה במשק המשפחתי ביד-ברזל. היא רבה עם כל השכנים, עם מוסדות המושב ועם המפלגה. כאשר נפל אריק הקטן על קלשון ונפצע, אמו לא הביאה אותו לסניף הסמוך של קופת-החולים, שעימו הייתה מסוכסכת, אלא הביאה אותו על חמור כל הדרך לרופא בכפר-סבא.

כאשר פשטה שמועה שהערבים בכפרים הסמוכים עומדים לעלות על המושב, היא החביאה את אריק הקטן.

מאוחר יותר בחיים, כאשר האם הזקנה (שניהלה עדיין את המשק בכפר-מלל) ביקרה את שרון בחווה החדשה שלו, היא ראתה חורי-ניקוז במעקה וקראה: "טוב שיש חרכי-ירי! כשיבואו הערבים תוכלו לירות בהם!"

איך רכש קצין עני את החווה הגדולה ביותר במדינה? פשוט: הוא קיבל אותה כמתנה ממשולם ריקליס, ביליונר ישראלי-אמריקאי, בעזרת שר-האוצר פינחס ספיר. לימים הסתבך שרון בכמה וכמה עסקים מפוקפקים עם ביליונרים אחרים.

שרון היה הישראלי הכי טיפוסי שאפשר להעלות על הדעת, התגלמות האימרה (שאני תובע עליה בעלות): "אם זה לא הולך בכוח, השתמש ביותר כוח!"

לכן הופתעתי מאוד כאשר תמך בפומבי בשחרור רבבות תלמידי-הישיבות מחובת השרות בצבא. "איך אתה יכול?" שאלתי אותו. תשובתו: "אני קודם כל יהודי, ורק אחר-כך ישראלי!" אמרתי לו שאצלי הסדר הפוך.

מבחינה אידיאולוגית, הוא היה תלמידם וממשיך דרכם של דויד בן-גוריון ומשה דיין, מנהיגים שהאמינו בכוח צבאי ובצורך להרחיב את שטח ישראל ללא גבולות. דרכו הצבאית התחילה באמת בשנות ה-50 הראשונות כאשר משה דיין מינה אותו למפקד יחידה בלתי-רשמית שנקראה "יחידה 101", שנשלחה אל מעבר לגבול כדי להרוג ולהרוס, כביכול כנקמה על פיגועים דומים של הערבים. המבצע המפורסם ביותר שלו היה הטבח בכפר-קיביה ב-1953, כאשר 49 ערבים, גברים, נשים וטף, נקברו מתחת לבתים שפוצצו אנשיו של שרון.

יותר מאוחר, כאשר הוטל עליו לשים קץ לפיגועים ברצועת-עזה. שרון הרג כל ערבי שהיה ברשותו נשק. כששאלתי אותו על הריגת השבויים, השיב: "לא הרגתי שבויים. לא לקחתי שבויים!"

בראשית דרכו הצבאית היה מפקד גרוע. אך ממלחמה למלחמה השתפר. בניגוד לגנרלים אחרים, למד מכישלונותיו. במלחמת יום-כיפור כבר נחשב למפקד ברמה של ארווין רומל הגרמני וג'ורג' פאטון האמריקאי. בין קרב לקרב זלל ברכב-הפיקוד שלו מאכלי-ים טרפים.

המפעל העיקרי של חייו היה הקמת ההתנחלויות. כקצין בצה"ל, כפוליטיקאי וכשר בחצי תריסר משרדים שונים, המאמץ המרכזי שלו היה לתכנן ולהקים התנחלויות בשטחים הכבושים.

לא היה איכפת לו אם ההתנחלויות היו חוקיות או בלתי-חוקיות לפי החוק הישראלי (מובן שכולן היו בלתי-חוקיות על פי החוק הבינלאומי, שהוא בז לו מעומק לבו).

הוא קבע את מיקומה של כל התנחלות וכל מאחז, כשהמטרה היא לחתוך את הגדה המערבית רצועות-רצועות, כדי למנוע את האפשרות שתקום בה מדינה פלסטינית. שרון העביר כל החלטה שלו בקבינט ובכנסת. לא לחינם קראו לו "בולדוזר".

"צבא הנגנה לישראל" הפך ל"צבא הגנה למתנחלים", ושקע לאיטו בביצת הכיבוש.

ואולם, כאשר התנחלויות הפריעו לתוכניותיו, לא הייתה לו שום בעיה להרוס אותן. כאשר תמך בשלום עם מצריים, מחק עיר שלמה, ימית, מעל פני האדמה, יחד עם ההתנחלויות סביבה. לאחר מכן עשה את אותו הדבר להתנחלויות בגוש קטיף, ומשך אל עצמו את שנאתם הלוהטת של כל המתנחלים, בני חסותו לשעבר. הוא פעל כמצביא המוכן להקריב חטיבה כדי לשפר את מצבו האסטרטגי הכללי.

כאשר מת שרון בשבת שעברה, אחרי ששכב במשך שמונה שנים בתרדמת, הפכו אותו המספידים לגיבור לאומי שטוח ורדוד. משרד-החינוך אף השווה אותו למשה רבנו.

בחיים האמיתיים הוא היה אדם מורכב מאוד, לא פחות מורכב ממדינת-ישראל עצמה. ההיסטוריה הפרטית שלו משולבת בהיסטוריה של המדינה.

ירושתו העיקרית היא אסון: עשרות ההתנחלויות ששתל בכל רחבי הגדה המערבית. כל אחת מהן היא מוקש, שיהיה צורך לפרק אותו, בסיכון רב, בבוא העת.

שינוח על משכבו בשלום.