"הכה אותי! בעט בי! דקור אותי!" מתחנן המאזוכיסט.

הסאדיסט מחייך חיוך מרושע ועונה: "לא!"

המצב עכשיו כזה, פחות או יותר, בגבול הצפון.

שני מל"טים ישראלים הפציצו שיירה קטנה של חיזבאללה, קילומטרים אחדים מעבר לגבול עם סוריה ברמת-הגולן. 12 אנשים נהרגו. אחד מהם היה גנרל איראני. אחר היה קצין חיזבאללה בן 25, בנו של עימאד מורנייה, בכיר חיזבאללה שנהרג לפני שבע שנים בפיצוץ מכוניתו בדמשק.

הריגת הגנרל האיראני הייתה, אולי, שלא בכוונה. יתכן שהמודיעין הישראלי לא ידע שהוא נמצא בשיירה, יחד עם חמישה איראנים אחרים. כך טען מקור ישראלי בכיר ועלום באוזני סוכנות-הידיעות "רויטרס". מקור ישראלי עלום אחר טען את ההיפך.

ישראל לא התנצלה, כמובן. אינך יכול להתנצל על דבר שאינך מודה בו רשמית. וכמובן, ישראלים אינם מתנצלים. לעולם לא. נפתלי בנט הפך זאת לסיסמת-בחירות: "לא מתנצלים!"

הקורבן המיועד של ההתקפה היה ג'יהאד מורנייה הצעיר, קצין זוטר בחיזבאללה, שהדבר היחיד המייחד אותו הוא שם משפחתו.

מיד אחרי ההריגה התעוררה השאלה: למה? למה עכשיו? למה בכלל?

הגבול הישראלי-סורי (שהוא, בעצם, קו הפסקת-אש) היה במשך עשרות שנים הגבול השקט ביותר של ישראל. אין ירי. אין תקריות. שום כלום.

אסד האב ואסד הבן דאגו לכך. לא היה להם עניין בהתגרות בישראל. אחרי מלחמת יום-הכיפורים ב-1973, שהחלה בהצלחת-הפתעה אדירה של סוריה והסתיימה במפלה אדירה של סוריה, משפחת אסד לא הייתה מעוניינת בהרפתקה נוספת.

גם כאשר תקף אריאל שרון את לבנון ב-1982, הכוחות הסוריים שם לא הגיבו. אך מכיוון שאחת ממטרות-המלחמה של שרון הייתה לגרש את הסורים מארץ הארזים, הוא נאלץ לפתוח בעצמו באש בעצמו כדי לגרור את הסורים למלחמה. זה נגמר דווקא בהצלחה סורית.

אם אי-פעם הייתה לבשאר אל-אסד כוונה להתגרות בישראל (ונראה שלא הייתה לו כזאת מעולם) היא נעלמה לפני יותר מארבע שנים עם פרוץ מלחמת-האזרחים בסוריה. גם בשאר אל-אסד וגם המורדים היו עסוקים לגמרי בעסקי הדמים שלהם. ישראל ממש לא עניינה אותם.

אם כן, מדוע פגעו המל"טים הישראליים בשיירה של שותפי אסד – חיזבאללה ואיראן? סביר להניח שלא הייתה לנוסעי השיירה כל כוונה לתקוף את ישראל. מן הסתם סיירו בשטח כדי להתחקות אחרי כוחות המורדים.

ממשלת ישראל וצה"ל לא הסבירו את מטרת התקיפה. איך יכלו להסביר, כשבכלל לא הודו רשמית בפעולה? וגם באופן לא-רשמי לא ניתן רמז.

אבל יש פיל בחדר: הבחירות בישראל.

אנחנו נמצאים באמצע מערכת בחירות. האם יש, האם יכול להיות, קשר בין הבחירות לבין ההתקפה? . יש! ועוד איך!

החשד שמנהיגינו עשויים לצוות על פעולה צבאית כדי לזכות בבחירות גובל בבגידה.

אבל זה קרה בעבר. ולא פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים.

הבחירות לכנסת הראשונה נערכו באמצע מלחמת תש"ח. מובן שדויד בן-גוריון, מנהיג המלחמה, ניצח בהן.

מערכת-הבחירות השנייה התקיימה באמצע המערכה נגד ה"מסתננים", כאשר אירעו התקריות לאורך הגבולות כמעט מדי יום. ומי ניצח? בן-גוריון.

וכן הלאה. ב-1981 ציווה מנחם בגין על הפצצת הכור הגרעיני העיראק. מישהו העז לטעון שיש לזה קשר לבחירות הקרובות. זה נתן לבגין את ההזדמנות לנאום את אחד הנאומים הגדולים שלו. "יהודים!" הוא קרא לקהל, "אתם מכירים אותי הרבה זמן. האם אתם מאמינים שאני אשלח את הבחורים האמיצים שלנו למבצע מסוכן, שבו הם היו עלולים להיהרג, או – גרוע מזה – ליפול בידי חיות-האדם האלה, רק כדי לצבור קולות בבחירות?" הקהל שאג בחזרה: "לא!"

אפילו הצד השני שיתף פעולה. המצרים והסורים ערכו ב-1973 את התקפת-הפתע שלהם, בפתח מלחמת יום-הכיפורים, בשיא מערכת-הבחירות שלנו.

אחרי רצח יצחק רבין עמד יורשו, שמעון פרס, לפני מערכת-בחירות. הוא פתח במלחמת "ענבי זעם" ו פלש ללבנון. במהלך הקרבות הופצץ בטעות מחנה-פליטים של האו"ם. זה היה סוף המלחמה וסוף שלטונות של פרס. בנימין נתניהו ניצח בבחירות.

מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה החלה בעקבות הריגתו של בכיר החמאס, אחמד אל-ג'עברי, ערב הבחירות לכנסת ה-19.

כאשר נודע לפני שבוע על מבצע ההריגה, המדינה והצבא התכוננו לתגובה מוחצת.

לאורך הגבול גבר המתח. כוחות גדולים שוגרו לצפון. חטיבות שריון נעו בכבישים. סוללה של "כיפת ברזל" נפרשה בשטח. כל התקשורת נרתמה והכינה את הקהל לפעולות-נקם גדולה מצד חיזבאללה ו/או סוריה.

כאן נכנסה הבדיחה ההיא. נתניהו ציפה שחסן נסראללה יפציץ את הגליל. נסראללה רק חייך את החיוך הממזרי שלו.

נקם? בוודאי. אבל לא בדיוק עכשיו. אולי בזמן אחר. אולי בכלל במקום אחר. אולי בבולגריה, שם נהרגו תיירים ישראליים כנקמה על הריגת מורנייה האב. או אפילו בארגנטינה, שם נמצאה השבוע גופתו של התובע שחקר את פיצוץ שני המוסדות היהודים/הישראלים. אולי הוא התאבד. אולי הוא נרצח. שתי ההתקפות הקטלניות בבואנוס-איירס לפני 20 שנה יוחסו לחיזבאללה ואיראן, ונחשבו לפעולות-נקם על פעולה ישראלית אחרת בלבנון.

אז מדוע אין נסראללה נוקם על פעולת המל"טים עכשיו? כשאתה מזמין פעולת-נקם של האויב, זה מרגיז מאוד כשהוא לא נענה.

כדי להבין, צריך לנתח את מערכת-הבחירות הנוכחית.

כרגע עומדים זה מול זה שני גושים: גוש ימני, בהנהגת הליכוד, וגוש מרכז-שמאל, בהנהגת מפלגת-העבודה (או "המחנה הציוני", כפי שהרשימה קרויה עכשיו).

קורה דבר בלתי-אפשרי: "המחנה הציוני" מקדים את הליכוד בסקרים. שני גושים קטנים יותר עומדים בצד: החרדים והערבים, שיש להם אג'נדות משלהם.

שתי הספינות הגדולות מפליגות תחת דגלים שונים. הליכוד ושות' מפליגים תחת דגל הביטחון. הציבור מאמין שבכל הנוגע למלחמה ולהחזקת צה"ל כצבא גדול וחזק , נתניהו ושותפיו טובים יותר. לעומת זאת מאמין הקהל ש"המחנה הציוני" ושותפיו טובים יותר בניהול הכלכלה, מחיר הדיור וכדומה.

פירוש הדבר שתוצאות הבחירות תלויות בשאלה מי יצליח לכפות על הבחירות את הנושא שלו. אם המערכה תתנהל באווירה של מלחמה ופחד, יתכן מאוד שהימין ינצח. אבל אם הנושא העיקרי יהיה הדיור ומחיר גבינת הקוטג', יש סיכוי לשמאל.

לא צריך להיות מומחה כדי להבין זאת. גם הבוחר המצוי מבין. כל טיל שישוגר מכאן ועד יום-הבחירות על-ידי חיזבאללה או חמאס יהיה טיל לטובת הליכוד. כל יום שיעבור בשקט יעזור ל"מחנה הציוני".

לכן היה זה מובן מאליו שישראלים רבים רואים בהתקפת המל"טים תחבולת-בחירות של נתניהו. מה גם שלא קדמה לה שום התגרות ולא היה בה שום תכלית.

הציבור ידע. אבל איש לא העז להגיד זאת בפומבי. במפלגות חששו שמא יואשמו בתקיעת סכין בגב הצבא. להגיד שנתניהו הסתכן בהצתת מלחמה גדולה כדי לנצח בבחירות - זוהי אכן האשמה חמורה מאוד.

"המחנה הציוני" פירסם הודעה פושרת שהביעה תמיכה בצבא. מרצ שתקה. המפלגות הערביות היו עסוקות בניסיונן להתאחד. לחרדים לא איכפת.

גוש שלום, תנועת-השלום שאני חבר בה, התכונן לפרסם הודעת-גינוי חד-משמעית.

ואז נשברה השתיקה בצורה בלתי-צפויה לחלוטין.

האלוף יואב גלנט התראיין. בראיון קבע בפירוש שהממשלה חיממה את הגבול בכוונה תחילה כדי לזכות בקולות. או, בלשונו: "זה לא בלתי-קשור."

גלנט? לא ייאמן!

יואב גלנט היה ראש פיקוד הדרום במלחמת "עופרת יצוקה" האכזרית. לאחר מכן מינה אותו נתניהו לרמטכ"ל, אך לפני שהספיק גלנט להיכנס לתפקיד הוא הואשם בגזילת אדמה ציבורית למען ארמון שבנה לעצמו, והוא נאלץ לוותר על המינוי. תמיד חשבתי שהוא מיליטריסט קיצוני.

לפני שבועיים הופיע גלנט שוב על הבמה, הפעם כמס' 2 ברשימת משה כחלון, רשימה שאין לה אידיאולוגיה מלבד הורדת המחירים.

התבטאות של גלנט גרמה לזעקה גדולה, והוא מיהר לסגת ממנה. אך המעשה נעשה. גלנט פתח את השער, וחבורה של פרשנים הסתערה דרכו כדי להפיץ את האישום המזעזע.

אחרי המעשה האמיץ הזה של גלנט – "גלנט" פירושו באנגלית "אמיץ" – מערכת-הבחירות לא תהיה כפי שהייתה.