יש ותקרית קטנה חודרת מבעד לאפלה ומגלה תמונה מחרידה.

זה קרה ביום א' האחרון בבאר-שבע, בירת הנגב.

התמונה הייתה מפחידה.

האירוע החל כפיגוע "שגרתי", אחד מרבים שהתרגלנו אליהם בשבועות האחרונים. יש הקוראים לזה "אינתיפאדה שלישית", יש המדברים על "גל טרור", ויש המסתפקים ב"הסלמה".

זה שלב חדש בסכסוך ישן. המאפיין את השלב הזה הוא אדם פלסטיני יחיד – ממזרח ירושלים, מהגדה המערבית או מישראל עצמה.

אדם כזה אינו קשור בשום תנועה פלסטינית. לפני המעשה לא היה לו קשר ידוע עם ארגון כלשהו. הוא (או היא) אינם ידועים כלל לשרותי הביטחון הישראליים. משום כך אי-אפשר למנוע פיגועים כאלה.

באחד הבקרים מתעורר השהיד-לעתיד, נוטל סכין-מטבח ארוכה, הולך לשכונה יהודית ודוקר את הישראלי הקרוב ביותר – אם אפשר חייל, ובהעדר חייל – כל אזרח ישראלי שהוא, גבר, אישה, קשיש או אפילו ילד.

המפגע יודע שהוא ייהרג במקום, קרוב לוודאי. הוא רוצה להפוך ל"שהיד" ("עד למצווה דתית", מושג דתי מוסלמי.)

באינתיפאדות קודמות, התוקפים היו לרוב חברים של ארגון או תא. לתאים האלה הסתננו תמיד בוגדים שכירים, וכל המבצעים נתפסו, במוקדם או במאוחר. פיגועים רבים נמנעו.

ההתפרצות הנוכחית שונה. מכיוון שהפיגועים מבוצעים על-ידי יחידים, אין מרגלים או מלשינים שיודעים על כך. אי-אפשר למנוע את הפיגוע מראש. הפיגועים יכולים להתרחש בכל מקום, בכל עת – בירושלים, בשאר השטחים הכבושים, או בלב ישראל עצמה. כל ישראלי, בכל מקום, יכול להיפגע.

כדי לראות את התמונה השלמה, יש להוסיף על כך את הצעירים הפלסטיניים מיידי-האבנים לאורך הכבישים. פתאום, באופן ספונטאני, מתקבצת קבוצה של צעירים, בדרך כלל מבני המקום, בני גיל העשרה. הם זורקים אבנים או בקבוקי-תבערה לעבר מכוניות חולפות, אחרי שווידאו שאלה כלי-רכב של ישראלים-יהודים. לעיתים קרובות מצטרפים אליהם ילדים, המבקשים להוכיח את אומץ-ליבם ואת מסירותם לאללה. ילד אחד שנתפס הוא בן 13.

תקריות של יידוי-אבנים מסתיימות לעתים במותו של הנהג, המאבד את השליטה על ההגה. הצבא מגיב בגז מדמיע, בכדורי פלדה המצופים בגומי (המכאיבים מאוד אך לרוב אינם הורגים) וגם בתחמושת חיה.

ההתפרצות הנוכחית, שלא נמצא לה עדיין שם מוסכם, החלה לפני שבועות אחדים בירושלים המזרחית. אפשר לומר: כרגיל.

בעיר העתיקה בירושלים נמצא המקום הקדוש, שהיהודים קוראים לו "הר-הבית" והערבים "אל-חרם אל-שריף". בעבר עמדו שם בתי-המקדש היהודיים.

כאשר הרסו הרומאים את בית-המקדש השני, לפני כ-1945 שנים, חולל המקום על-ידי הנוצרים, שהפכו אותו לתל אשפה. כאשר נכבש המקום על-ידי הח'ליף עומר, אדם בעל אופי אנושי במיוחד, הוא ציווה לנקות אותו. הוקמו שם שני מקומות הקדושים למוסלמים – כיפת-הסלע היפהפיה, בעלת כיפת-הזהב, והאתר הקדוש עוד יותר – מסגד אל-אקצא ("הרחוקה"). זה האתר השלישי בקדושתו באסלאם.

אם מישהו חפץ בצרות, זה המקום להתחיל. הקריאה שאל-אקצא נתון בסכנה מקוממת כל פלסטיני וכל מוסלמי ברחבי העולם. היא מרגשת לא רק קנאים דתיים, אלא גם מוסלמים מתונים (כרוב הערבים). זוהי קריאה לנשק, קריאה להקרבה-עצמית.

התרחיש הזה כבר קרה פעמים אחדות בעבר. "מאורעות תרפ"ט", שבהן נהרגו רבים מבני הקהילה היהודית העתיקה בחברון, פרצו בעקבות פרובוקציה יהודית מטופשת ליד הכותל המערבי. האינתיפאדה השנייה פרצה בגלל הביקור הפרובוקטיבי של אריאל שרון בהר-הבית, באישור ראש-הממשלה אהוד ברק.

האירועים הנוכחיים החלו בגלל ביקורם של אנשי-ימין ישראליים קיצוניים, ובהם שר וחברי-כנסת, בהר הבית. ביקור כזה אינו אסור כשלעצמו (פרט לחרדים, שעליהם מוטל איסור על פי ההלכה מפני שבמקום שבו היה קודש-הקודשים אסור ליהודי לדרוך - ואיש אינו יודע היכן זה היה בדיוק). המקום הוא אתר-תיירות מבוקש.

כדי להסדיר את העניינים, נקבע משהו הקרוי "סטטוס קוו" (בלטינית: "המצב אשר" קיצור של "המצב אשר היה קיים קודם לכן".) כאשר כבש צה"ל את מזרח-ירושלים במלחמת ששת-הימים, הוחלט שמתחם הר-הבית יהיה כפוף אמנם לשלטון הכיבוש הישראלי, אך ינוהל על-ידי מנגנון ירדני. מדוע ירדני? מפני שישראל לא הסכימה שינוהל על-ידי פלסטינים.

ליהודים הותר להיכנס למתחם, אך לא להתפלל שם.

בנימין נתניהו טוען שהסטטוס קוו לא נפגע. אך עובדה היא שבאחרונה החלו קבוצות של קנאים ישראליים להיכנס למתחם בחסות משטרת ישראל, ולהתפלל שם. בעיני המוסלמים, זאת הפרה גסה של הסטטוס קוו.

יתר על כן, ניתן פרסום לפעולתן של קבוצות יהודיות, המתכוננות לבניית בית-המקדש השלישי, אחרי הריסת המקדשים המוסלמים. הקנאים האלה מכינים את הבגדים והכלים האמורים, על פי התורה, לשמש את עבודת-הקודש בבית-המקדש.

בזמנים רגילים, במקום נורמאלי, ניתן היה לסדר את העניינים בדרכי שלום. אבל לא בהר-הבית ולא בעת הזאת, כאשר המתנחלים היהודיים תופסים אחיזה בכפרים המקיפים את הר-הבית. בכל רחבי השטחים הכבושים וגם בקרב האזרחים הערביים בישראל עצמה נשמעת הקריאה שהמקומות הקדושים לאסלאם נתונים בסכנה. ראש-הממשלה ואנשיו צועקים שזהו אוסף של שקרים.

פלסטינים צעירים לוקחים סכין ודוקרים ישראלים, כשהם יודעים היטב שישלמו על כך בחייהם. מנהיגים ישראליים קוראים לאזרחים היהודים לשאת נשק בכל עת ולירות מיד כשהם מבחינים בפיגוע. עכשיו יש תקריות אחדות כאלה בכל יום. בחודש הזה בלבד נהרגו שמונה יהודים, יחד עם 18 חשודים ו-20 פלסטינים נוספים. מספרים אלה אינם כוללים את היהודי שנורה השבוע למוות מפני שנחשד כמחבל.

זהו הרקע לזוועה של באר-שבע.

התקרית אירעה בתחנת-האוטובוסים המרכזית של בירת הנגב, עיר של כ-250 אלף יהודים. העיר מוקפת במאהלים ובעיירות של בדואים.

שלושה אנשים עמדו במרכז האירוע.

הראשון הוא חייל בן 19, עומרי לוי. הוא ירד מאוטובוס ונכנס לבניין התחנה, ושם נהרג על-ידי המפגע הערבי שחטף את נשקו. איננו יודעים הרבה על החייל, צעיר בעל מראה אהוד, בן 19.

האדם השני הוא התוקף, מוחמד אל-עוקבי בן ה-21. באופן די מפתיע הוא היה בדואי מהסביבה, ללא עבר "בטחוני". זה מפתיע, מפני שהבדואים מתנדבים לצה"ל ולמשטרה ולומדים באוניברסיטת באר-שבע. זה לא מונע מהממשלה לנסות ולגזול את אדמותיהם וליישב אותם בעיירות צפופות.

איש אינו יודע מדוע בן-המדבר הזה החליט, בהתעוררו באותו יום, להיות לשהיד ולחולל פיגוע. החמולה שלו תמהה על כך, כמו כל האחרים. נראה שהפך לדתי מאוד והושפע מהאירועים בהר-הבית. וחוץ מזה, כמו כל הבדואים בנגב, הוא התרגש בוודאי למראה הניסיונות של הממשלה לגזול את אדמתם.

על כן ירה בעוברים ושבים. לא ברור אם ירה באקדח שהיה בידו, או בנשק שחטף מהחייל. גם אחרי שקראתי רבבות מילים, הדבר עדיין לא ברור לי.

אך מי שמשך את מירב תשומת-הלב לא היה החייל או המפגע, אלא הקורבן השלישי.

שמו היה הבטום זרהום, פליט בן 29 מאריתריאה – אחד מ-50 אלף האפריקאים שחצו את גבול הנגב באופן בלתי-חוקי. הוא היה חף מכל פשע. הוא נכנס במקרה לבניין התחנה מאחורי המפגע, וכמה מן העומדים מן הצד חשבו בטעות שהוא שותף למעשה. באמת לא היה לו מראה יהודי.

הוא נורה ונפצע. כשהיה מוטל על הרצפה, מדמם וחסר-אונים, הוא הותקף על-ידי המזדמנים למקום, שבעטו בו מכל הכיוונים. אחדים בעטו בראשו, אחרים היכו אותו בכסא ובשולחן. כשהגיע לבית-החולים כבר היה מת. הכול צולם בשמחה על-ידי העומדים מן הצד בטלפונים הסלולריים שלהם, ותוך זמן קצר הוצג בהרחבה בכל תחנות הטלוויזיה. (הנתיחה שלאחר המוות הראתה שהכדורים הם שגרמו בסופו של דבר למותו.)

אין אפשרות לחמוק מהעובדה שזאת הייתה תקרית של גזענות ארסית, פשוטו כמשמעו. ניתן להבין איכשהו את הטיפול הברברי במפגעים פצועים – לא להצדיק, לא לסלוח, אך לפחות להבין. יש לנו סכסוך שנמשך כבר יותר מ-130 שנה, ובשני הצדדים גדלו דורות באווירה של שנאה.

אך מבקשי מקלט? בישראל כמעט הכול שונאים אותם. מדוע? רק מפני שהם זרים, לא-יהודים. גם צבע עורם אינו יכול לספק הסבר מלא – הרי יש לנו יהודים כהי-עור, יוצאי אתיופיה, והם מקובלים כ"משלנו".

המעשה המחריד של הלינץ' בהבטום זרהום הגוסס היה כול-כולו מכוער ומבחיל. זה יכול היה להוביל אדם להתייאש ממדינת-ישראל – אלמלא עובר-ושב אלמוני אחד, מאיר סקה, נהג יהודי בגיל העמידה, שחזר למקום וסיפר את הסיפור בטלוויזיה, תוך שהוא מודה שאינו מסוגל לישון מאז.

סיפר ובכה.