העיירה האמלין בגרמניה (לא הרחק ממקום הולדתי) סבלה ממכה קשה של עכברושים. בייאושם פנו האזרחים ללוכד-עכברים והבטיחו לו אלף מטבעות-זהב אם ישחרר אותם מהמכה.

לוכד-העכברים שלף את החליל שלו וניגן מנגינה כל-כך מתוקה, שכל העכברושים יצאו מחוריהם והלכו אחריו. הוא צעד איתם ישר לנהר ושם טבעו כולם.

כאשר נפטרו ממכת העכברושים, סירבו התושבים לשלם. החלילן שלף שוב את חלילו וניגן מנגינה עוד יותר מתוקה. ילדי העיירה הוקסמו והלכו אחריו אל הנהר, שם טבעו כולם.

בנימין נתניהו הוא החלילן שלנו. אזרחי ישראל מוקסמים וצועדים אחריו אל הנהר.

האזרחים המעטים המבינים את המתרחש רואים ואינם יודעים מה לעשות. איך להציל את הילדים?

מחנה-השלום הישראלי נתון בייאוש גמור. שום מושיע אינו נראה באופק. רבים יושבים בוהים מול מכשיר הטלוויזיה באפס מעשה.

בין האחרים נטוש ויכוח. האם הגאולה תבוא מבפנים או מבחוץ?

משתתף חדש בוויכוח הוא עמוס שוקן, הבעלים של "הארץ". הוא כתב את אחד ממאמריו הנדירים, וטען שהישועה יכולה עכשיו לבוא רק מבחוץ.

אני מעריך מאוד את עמוס שוקן. "הארץ" הוא אחד המעוזים האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית. הרוב הימני מקלל ומתעב אותו. הוא מוביל את המאבק האינטלקטואלי למען הדמוקרטיה והשלום. כל זה בזמן שהעיתונות הכתובה בארץ ובעולם מצויה במשבר כלכלי עמוק. מהניסיון האישי שלי, כמו"ל של שבועון שהיה נתון במצב כזה - והפסיד - אני יודע עד כמה שזה קרב הירואי ושובר-לב.

במאמרו טוען שוקן שהקרב על הצלת ישראל מבפנים אבוד. נותר רק לתמוך בלחצים מבחוץ, כגון התנועה העולמית למען חרם פוליטי, כלכלי ואקדמאי.

אדם בולט אחר התומך בדעה זו הוא אלון ליאל, לשעבר שגריר ישראל בדרום-אפריקה ועכשיו מרצה באוניברסיטה. על סמך ניסיונו האישי, ליאל קובע שהחרם העולמי הוא שהכריע את משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה.

אני לא מתכוון להתמודד עם מומחה כל-כך מנוסה. מעולם לא ביקרתי בדרום-אפריקה ולא ראיתי את הדברים במו עיניי. אבל דיברתי עם לא-מעט משתתפים במאבק שם, שחורים ולבנים, ויש לי התרשמות משלי.

יש פיתוי גדול לערוך השוואה בין ישראל של היום למשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. אי-אפשר בכלל להימנע מהשוואה זו. אבל מה אנחנו לומדים ממנה?

הדעה המקובלת היא שהחרם העולמי על משטר האפרטהייד המתועב הוא שפרק אותו. זוהי השקפה רבת-תקווה. הנה זה קרה - מצפון העולם התעורר והפיל את הנבלים.

אבל זו השקפה מבחוץ. ההשקפה מבפנים היא, כנראה, שונה לגמרי. ההשקפה מבפנים מכבדת מאוד את עזרת החברה הבינלאומית, אך את הניצחון היא מייחסת למאבקה של האוכלוסייה השחורה עצמה - לנכונותה לסבול, לגבורתה ולעקשנותה. האוכלוסייה השתמשה בשיטות שונות – ביניהן טרור ושביתות. היא הפכה את המשך משטר האפרטהייד לבלתי-אפשרי.

הלחץ הבינלאומי גרם לכך שציבור הלבנים נהיה מודע יותר ויותר לבדידותו בעולם. שיטות מסוימות, כגון החרם העולמי על קבוצות-הספורט הדרום-אפריקאיות, הכאיבו במיוחד. אך בלעדי המאבק של האוכלוסייה השחורה לא היה הלחץ הבינלאומי זוכה להצלחה.

כבוד רב מגיע ללבנים הבודדים בדרום-אפריקה שתמכו באופן פעיל במאבק השחורים, ובכלל זה גם בטרור, תוך הסתכנות אישית חמורה. רבים מהם היו יהודים. אחדים נמלטו לישראל. אחד מהם היה ידידי ושכני ארתור גולדרייך. ואילו ממשלת ישראל תמכה, כידוע, במשטר האפרטהייד.

גם השוואה שטחית בין שני המקרים מראה שמשטר האפרטהייד הישראלי נהנה ממספר יתרונות, שלא היו קיימים בדרום-אפריקה.

ארצות רבות בעולם תיעבו את השליטים הלבנים בדרום-אפריקה בגלל תמיכתם בנאצים במלחמת-העולם השנייה, ואילו היהודים היו קורבנות הנאצים. השואה היא נכס עצום לתעמולה הישראלית. יתרון אחר הוא תיוג כל מותחי הביקורת על ישראל כאנטישמים – נשק יעיל מאוד בימינו.

(תרומתי האחרונה: "אנטישמי הוא מי שאומר את האמת על הכיבוש".)

התמיכה ללא-סייג של הקהילות היהודיות רבות-העוצמה ברחבי-העולם בממשלת-ישראל היא נכס שהלבנים בדרום-אפריקה לא היו יכולים אף לחלום עליו.

ואין כמובן נלסון מנדלה בשטח. לא אחרי שיאסר ערפאת נרצח.

באופן פרדוכסלי יש קורטוב של גזענות בדעה שהלבנים בעולם המערבי הם שהושיעו את השחורים בדרום-אפריקה, ולא השחורים עצמם.

יש עוד הבדל גדול בין שני המצבים. מאות שנים של רדיפות יהודים בעולם הנוצרי הקשיחו את לב היהודים. לחץ חיצוני יכול להביא לתוצאה הפוכה. הוא יכול לאשרר את האמונה שהיהודים אינם נרדפים על מעשיהם, אלא על עצם היותם יהודים. זוהי אחת מסיסמאות-המכירה העיקריות של נתניהו.

לפני שנים שרה ורקדה להקת פיקוד דיזנגוף לצליליו של שיר עליז שהתחיל במלים: "העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר..."

זה נוגע גם לתנועת-החרם העולמית BDS. לפני 18 שנים היינו, ידידיי ואני, הראשונים בארץ ובעולם שהכריזו חרם על מוצרי ההתנחלויות. רצינו לתקוע טריז בין הישראלים לבין המתנחלים. לכן לא הכרזנו חרם על המדינה עצמה, דבר שהיה דוחף את הישראלים לזרועות המתנחלים. רצינו לפגוע רק במי שתמך תמיכה ישירה במתנחלים.

זוהי דעתי גם היום. אבל כל אחד צריך לגבש לעצמו דעה משלו ולזכור שהמטרה העיקרית היא להשפיע על דעת-הקהל בישראל.

השאלה של "מאבק מבפנים – לחץ מבחוץ" נשמעת כוויכוח מופשט. אך היא לא כזאת – יש לה השלכות מעשיות מאוד.

מחנה-השלום הישראלי במצב של ייאוש. גם הכמות וגם העוצמה של הימין במגמה של עליה מתמדת. כמעט מדי יום מוצעים ונחקקים חוקים חדשים, שלאחדים מהם יש ריח פאשיסטי מובהק. בנימין נתניהו הקיף את עצמו בחבורה של בריונים ובריוניות, בעיקר מהליכוד, שבהשוואה אליהם הוא עצמו נראה כמעט ליברל. מפלגת האופוזיציה העיקרית, "המחנה הציוני", ראויה לתואר "ליכוד ב'".

מלבד עשרות קבוצות בשוליים, שכל אחת מהן מנהלת מאבק אמיץ בנישה שבחרה לעצמה, מחנה-השלום משותק על-ידי הייאוש שלו עצמו. הסיסמה יכלה להיות "אין טעם לעשות משהו. אין עוד מה לעשות!"

(שיתוף-פעולה יהודי-ערבי בתוך ישראל כמעט ואינו קיים. זה מצב עצוב, כי בלי שותפות כזאת אין למאבק כל סיכוי.)

באקלים זה יש משום נחמה בהשקפה שרק לחץ מבחוץ יכול להציל את ישראל מעצמה. מישהו שם בחוץ יעשה את העבודה בשבילנו. אז בואו ונהנה ממה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית - כל עוד היא קיימת.

אני יודע שזה רחוק מאוד ממחשבותיהם של שוקן, ליאל והאחרים, הלוחמים יום-יום. אך אני חושש שזאת עלולה להיות התוצאה של השקפתם.

אז מי צודק – מי שמאמין שרק המאבק מבפנים יכול להציל אותנו, או מי שמאמין שרק לחץ מבחוץ יצילנו?

תשובתי היא: אף לא אחד מהם.

ואולי: גם זה וגם זה.

הנאבקים מבפנים זקוקים לכל העזרה האפשרית. החובה של כל בני-האדם בעלי המוסר בעולם היא לעזור לקבוצות וליחידים בתוך ישראל הממשיכים להילחם בעוז-רוח למען הדמוקרטיה, הצדק והשוויון.

אם ישראל יקרה להם, עליהם לחוש לעזרת הקבוצות האמיצות האלה ולהושיט להן תמיכה מוסרית, פוליטית וחומרית.

אך כדי שהעזרה מבחוץ תהיה יעילה, צריך שתהיה מסוגלת להתחבר למאבק המתנהל בתוך ישראל, לפרסם אותו ולתמוך בו. תמיכה כזאת עשויה לתת תקווה חדשה למתייאשים. אין דבר חיוני יותר.

ממשלת הימין מבינה זאת היטב. לכן היא מחוקקת כל מיני חוקים שמטרתם לנתק את כוחות השלום הישראליים מהעזרה הבאה מבחוץ.

המאבק חייב להימשך: בפנים, בחוץ, בכל מקום.