במלחמת-העולם השניה, כאשר המטוסים הגרמניים הפציצו את בריטניה, קבוצה קטנה של טייסים בריטיים התמודדה איתם מדי יום. צפי משך-החיים שלהם נמנה בימים.

פעם המציא אחד מגאוני התעמולה בלונדון כרזה: "מי פוחד מפני המטוסים הגרמניים?"

באחד מבסיסי חיל-האוויר הבריטי רשמה יד נעלמת בתחתית הכרזה בעיפרון: "לחתום כאן!"

תוך שעות אחדות חתמו כל הטייסים בבסיס.

אלה היה הגיבורים שעליהם אמר וינסטון צ'רצ'יל: "מעולם לא היו חבים כה רבים כה הרבה לכה מעטים."

אילו היה מישהו תולה עכשיו כרזה השואלת: "מי פוחד מפני המתנחלים?" הייתי חותם ראשון.

אני פוחד. לא על עצמי. אני פוחד על מדינת-ישראל. אני פוחד על כל מה שבנינו ב-120 השנים האחרונות.

בזמן האחרון זה הפך לאופנה: יותר ויותר אנשים בישראל וברחבי העולם קובעים ש"פיתרון שתי המדינות מת."

מת. ז"ל. המתנחלים הרגו אותו סופית.

סיכוי השלום נגמר. אין עוד מה לעשות. אנחנו לא יכולים לעשות כלום חוץ מאשר לשבת על הכורסה הנוחה מול מכשיר הטלוויזיה, להיאנח עמוקות, ללגום מהכוסית ולומר לעצמנו: "ההתנחלויות הן בלתי-הפיכות!"

מתי שמעתי את המילים האלה בפעם הראשונה?

לפני 40 שנה – או שמא 50 שנה? – ההיסטוריון המכובד מירון בנבנישתי השתמש בהן בפעם הראשונה. ההתנחלויות, הוא אמר, יצרו מצב "בלתי-הפיך". זהו. אין עוד פיתרון שתי-המדינות, בפיתרון שידידיי ואני התעקשנו עליו. מצטער, בלתי-הפיך.

באותה עת לא היו אלא כמאה אלף מתנחלים בגדה המערבית, ברצועת-עזה וגם בסיני.

עכשיו אפשר לשמוע משפט זה בכל מקום. המאסה האדירה של המתנחלים פשוט הפכה את פתרון שתי-המדינות לחלום באספמיא.

אומרים שיש עכשיו 450 אלף מתנחלים בגדה המערבית, ועוד 150 אלף במזרח ירושלים. אי-אפשר לסלק אותם אלא במלחמת-אחים ממש. יהודים נגד יהודים.

על כן, צריך להפסיק לדבר על פיתרון שתי-המדינות. בואו נדבר על משהו אחר. פיתרון של מדינה אחת? מדינת אפרטהייד? חוסר-פיתרון? סכסוך נצחי?

אינני מאמין שיש בעיה אנושית שאין לה פיתרון.

אינני מאמין שהיאוש הוא יועץ טוב, למרות שהוא עשוי להיות יועץ נוח.

אינני מאמין שיש דבר בחיים שהוא "בלתי-הפיך". חוץ מהמוות, כמובן.

אם אנחנו עומדים מול בעייה הנראית כבלתי-ניתנת לפיתרון, אנחנו צריכים לחקור אותה לעומק, לנתח אותה ולשקול איך להתגבר עליה.

הגנרל ברנארד מונטגומרי, המפקד הבריטי בצפון-אפריקה, החזיק על שולחן-העבודה שלו תצלום של יריבו, הגנרל הגרמני האגדי ארווין רומל. כאשר אורחים נדהמים שאלו אותו מדוע, הוא ענה: "אני רוצה לשאול את עצמי בכל עת: מה הוא חושב?"

אם אנחנו חושבים על המתנחלים, אנחנו רואים לנגד עינינו המון של 600 אלף קנאים, שמספרם גדל מיום ליום. ממש מפחיד.

אבל אין זה המון אחיד ומאוחד של מתנחלים. יש כל מיני סוגים של מתנחלים. אם אנחנו מחפשים דרך להתגבר על בעיה זו, אנחנו צריכים קודם כל לפרק אותה לגורמים.

בואו נבחן ונסווג את הסוגים השונים של המתנחלים, בזה אחר זה.

קודם כל יש "מתנחלי איכות-הסביבה". הם הולכים לגדה המערבית, מוצאים מקום המוקף בכפרים ערביים ציוריים, ומתנחלים שם על קרקע השייכת מן הסתם לערבי. הם מסתכלים בעד לחלון ורואים צריחי-מסגד יפהפיים ומטעים של עצי-זית. הם שומעים את קריאת המואזין. הם מאושרים. את הקרקע הם מקבלים בחינם, או בחצי-חינם.

נקרא להם "קבוצה 1".

מכיוון שאינם קנאים, לא יהיה קשה מדי להעבירם בחזרה לישראל הריבונית. צריך למצוא להם מקום יפה, לתת להם הרבה כסף, והם יעברו מבלי לעשות צרות צרורות.

ויש "גושי ההתנחלות". שם חיים המתנחלים בישובים הצמודים לקו הירוק, שהוא עדיין הגבול הרשמי של מדינת-ישראל. רוב המתנחלים חיים שם.

קיימת הסכמה חרישית בין ישראל ואש"ף שהישובים האלה ייכללו ב"חילופי השטחים" שכל העוסקים בפיתרון שתי-המדינות חושבים עליהם.

האפשרות לפיתרון היא החלפת-קרקעות בשיעור של 1 ל-1, ובערך שווה. לדוגמה, תמורת ההעברה של "גוש התנחלות" לישראל תוותר ישראל על שטחי-אדמה לאורך הגבול של רצועת-עזה. הבנים והבנות של המשפחות החיות ברצועה - השטח בעל האוכלוסיה הצפופה ביותר בעולם - ישמחו מאוד לבנות את בתיהם שם, קרוב למשפחותיהם.

נקרא למתנחלים האלה "קבוצה 2".

לקבוצה זו שייכים גם רבים מהמתנחלים החרדים, שלא איכפת להם באיזה שטח הם חיים. פשוט יש להם משפחות ענקיות, כמצוות השם. הם צריכים לגור ביחד, כי מנהגיהם מכריחים אותם לחיות בריכוזים של אוכלוסיה דתית.

החרדים חיים בישראל בריכוזים צפופים מאוד – מאה שערים, בני-ברק ועוד. הם זקוקים לקרקע, והממשלה ממש משתוקקת לתת אותה להם – בתנאי שהיא תהיה מעבר לקו הירוק.

אחד המקומות האלה היא מודיעין-עילית, עיירה הצמודה לגבול מול הכפר הפלסטיני בילעין, שעל אדמותיו הם יושבים. מזה שנים נערכות שם הפגנות נגדם בכל יום שישי.

ויש המתנחלים האידיאולוגיים, הקנאים, אותם שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו שלח אותם לגדה. נקרא להם "קבוצה 3".

הם מהווים, כמובן, את הבעיה הקשה האמיתית.

הרחקת הגרעין הנוקשה הזה היא מלאכה קשה ומסוכנת. טיב הסיכון תלוי בנסיבות שונות.

קודם כל: בדעת-הקהל. כל עוד ירגישו המתנחלים שדעת-הקהל תומכת בהם, ניתן לסלק אותם רק בכוח גס. זה קשה, מפני שרבים מהחיילים והשוטרים שייכים לאותה האוכלוסיה ממש.

ניתן לנצח בקרב זה רק אם יחול לפני כן שינוי עמוק בדעת-הקהל. כדי להשיג שינוי כזה, דרושה עבודה פוליטית רבה. תמיכה בינלאומית תוכל לעזור. אבל אינני מאמין שתהיה תמיכה כזאת – מצד האו"ם, ארצות-הברית, ועוד – אם לא יקדם לה שינוי בדעת-הקהל הישראלית עצמה.

בסוף יתכן מאוד שיהיה צורך בכוח לסילוק הקנאים האלה. אין לייחל למצב כזה, אך יתכן שלא תהיה ברירה.

המתנחלים השייכים לקבוצה 3 מודעים היטב לגורמים אלה, הרבה יותר ממתנגדיהם. זה שנים הם עסוקים בחדירה שיטתית לצה"ל, לממשלה, למנגנון המדינה, ובמיוחד לתקשורת.

החדירה הזאת מצליחה מאוד, אך היא לא הגיעה עדיין לנקודת ההכרעה. כדי לעצור אותה דרוש מאמץ גדול דומה מצד כוחות-השלום.

בסופו של דבר יכריע קרב-הרצונות. המתנחלים לוחמים על ערכיהם ועל רמת-החיים שלהם.

זה יהיה דומה למקרים רבים בהיסטוריה. שוכני-הספר קשוחים יותר משוכני המרכז הרכרוכיים, וכוח-הרצון שלהם עז יותר.

דוגמה היסטורית בולטת היא פרוסיה. בראשית היא הייתה איזור-ספר בעלת אדמה עניה מאוד ובעלת מעט מאוד תרבות. את התרבות הגרמנית המהוללת יצרו ערי המרכז. אבל הפרוסים הצטיינו בכוח-רצון וביכולת-התמדה. כאשר קמה סוף-סוף גרמנית המאוחדת (שנקראה הרייך השני"), פרוסיה כבר היוותה בה את הכוח העיקרי.

דבר דומה קרה בדרום גרמניה. אוסטריה, מחוז-ספר דרומי-מזרחי, הפכה לאימפריה גדולה בלב אירופה, ובלעה הרבה לאומים שונים.

סקירה קצרה זו של אפשרויות באה רק להראות ששום דבר איננו "בלתי-הפיך".

בסופו של דבר, זה תלוי בנו.

אם אנחנו באמת אוהבים את ישראל, אנחנו נקום להגן עליה, על עצם קיומה. נפעל בעוד מועד. אחרת המדינה תלך לעזאזל.

האם לא יהיה חבל על כל המאמצים והתקוות של 120 שנה, אם הם ישקעו בביצה של מדינת-אפרטהייד מכוערת, קטנה ועלובה?