לפתע עלתה במוחי מחשבה נוראה. אולי אבי גבאי באמת מאמין במה שהוא אומר?

שטויות. אין אפשרות כזאת. הוא לא יכול להאמין בדברים האלה. בהחלט לא.

אבל מה אם כן? לאן זה מוביל אותנו?

עד לא מכבר היה גבאי חבר-מייסד של מפלגה ימנית מתונה, "כולנו". אף שלא היה חבר-כנסת, התמנה לשר. הוא התפטר כאשר אביגדור ליברמן מונה לשר-הביטחון. בקפיצה נועזת, הוא פרש מהמפלגה שעזר לייסד ועבר למפלגת-העבודה. תוך זמן קצר נבחר גבאי ליו"ר המפלגה. (הוא לא יכול להתמנות ל"ראש האופוזיציה" מפני שאינו חבר-כנסת. התואר חסר-התוכן נשאר בידי קודמו, יצחק הרצוג.)

אחת התכונות הבולטות של גבאי היא עובדת היותו מזרחי. הוא השביעי מבין שמונה ילדים של משפחה שעלתה ממרוקו, שלוש שנים לפני לידתו.

זה חשוב. מפלגת-העבודה נחשבת ל"אשכנזית", מפלגת האליטות, מפלגה הרחוקה מההמונים. היא צריכה להתגבר על קללה זו, אם היא רוצה להגיע לשלטון.

בליכוד המצב הפוך בדיוק. ההמון הגדול של בוחרי הליכוד הם מזרחים, ואילו בנימין נתניהו הוא אשכנזי בכל רמ"ח אבריו. המזרחים מעריצים אותו כפי שלא העריצו מעולם מנהיג מזרחי.

אבל מוצאו של גבאי אינו היתרון היחיד שלו. אחרי שגדל בעוני הוא טיפס בסולם הכלכלי והגיע לשיא – מנכ"ל של חברה חשובה. בדרך צבר הון גדול גם לעצמו.

הוא לא מנהיג כריזמטי. הוא לא יכול להלהיב את ההמונים. קל לשכוח את פניו. אבל הוא מביא עימו מעולם-העסקים דרך-מחשבה הגיונית. בעולם הפוליטי, ההיגיון הוא מצרך יקר. הוא גם יכול להיות מטרד.

השאלה היא: לאן מביא אותו ההיגיון הזה?

בחודשים המעטים שבהם הוא מכהן כמנהיג מפלגת-העבודה, גבאי זיעזע רבים מחברי מפלגתו החדשה. עד לעומק נשמתם.

כמעט אחת לשבוע, בדרך כלל בשבתות, גבאי משחרר הצהרה מדהימה, הסותרת, כך נדמה, את היסודות הרעיוניים של המפלגה בת מאה שנים.

כך הכריז ראש מפלגת-העבודה שאין צורך לסלק התנחלויות למען השלום. עד עכשיו היה מקובל לחשוב שמפלגת-העבודה דוגלת רק בסיפוח "גושי ההתנחלות", השוכנים ממש ליד הקו הירוק, וגם זאת במסגרת של חילופי-שטחים מוסכמים. את כל שאר ההתנחלויות היה צורך לפנות. לא עוד. יתכן שהכרזת גבאי הופכת את השלום לבלתי-אפשרי.

בהזדמנות אחרת הכריז גבאי שהוא לעולם לא יהיה חבר בקואליציה עם הרשימה המשותפת, הרשימה הערבית היחידה בכנסת. זו מורכבת משלוש מפלגות ערביות שונות, בעלות השקפות מנוגדות, שנאלצו להתאחד כאשר אביגדור ליברמן (הנ"ל) העלה את אחוז-החסימה כדי לחסלן.

קשה מאוד (אם בכלל אפשרי) להקים בכנסת ממשלה שמאלית בלי הרשימה הערבית. הסכם אוסלו לא היה יוצא לאוויר העולם אלמלא תמכו הח"כים הערביים בכל תוקף ביצחק רבין (מבלי להצטרף לממשלתו).

כאילו לא די בכך, הכריז גבאי גם שהח"כ הערבי היחיד בסיעת העבודה, פרשן-הספורט הפופולרי זוהיר בהלול, לא יהיה בכנסת הבאה. מהי אשמתו? הוא מתח ביקורת על הצהרת-בלפור, שהבטיחה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ שהייתה אז ארץ ערבית.

הדברים הגיעו לשיא (עד כה) בשבוע שעבר, כאשר גבאי עשה דבר שרבים מחברי מפלגתו רואים בו תועבה.

יש כעת בישראל כ-35 אלף פליטים אפריקאים שאינם יהודים, רובם מסודאן ומאריתריאה. הם הוחזקו חודשים אחדים ב"מיתקן" חולות – מעין כלא פתוח, שהתנאים בו בוודאי עדיפים על החיים במולדתם. אחרים השתקעו בשכונות-העוני שבדרום תל-אביב ומתפרנסים מעבודות מזדמנות, דבר המרגיז מאוד את האוכלוסיה העניה המקומית.

ישראל מתיימרת להיות "מדינה יהודית". במשך מאות בשנים היו היהודים פליטים נרדפים באירופה. אך עכשיו לא די בכך שהממשלה חסמה את נתיב-הכניסה של הפליטים לישראל, אלא שהיא יוזמת עיסקה מאוסה: רואנדה, מדינה קטנה באפריקה, תקבל את הפליטים האלה תמורת 5000 דולארים לראש שתשלם לה ממשלת-ישראל. כל פליט שיעבור לשם "מרצון" יקבל 3500 דולארים. אם יסרב, ייכלא בבית-סוהר ללא הגבלת זמן.

לגרש? לכלוא? ב"מדינה היהודית"? קשה להאמין. והנה בא גבאי וקורא למפלגתו להצביע בעד תועבה זו!

כאילו לא די בכל אלה, השמיע גבאי אמירה שלא תיאמן. הוא גינה את עמדת מפלגתו כלפי היהדות.

לפני שנים קלטה מצלמה את נתניהו, כשהוא לוחש באוזנו של רב ישיש ש"מפלגת העבודה שכחה מה זה להיות יהודי". עכשיו חזר גבאי על אותה ההאשמה. מפלגת-העבודה, כך טען, "שכחה מה זה להיות יהודי".

שום דבר אינו יכול לזעזע יותר. המפלגה נוסדה לפני מאה שנים על-ידי אתיאיסטים גמורים, כמו דויד בן-גוריון, שסירב לחבוש כיפה גם בלוויות. (לפעמים אפילו אני חובש כיפה בלווייה, כמחווה של נימוס כלפי אבלים דתיים.)

כל המפעל הציוני התחיל כמרד נגד הדת. בנימין זאב הרצל זכה בקללות נמרצות מפי כמעט כל הרבנים החשובים של דורו. הרי אלוהים בכבודו ובעצמו גירש את היהודים מארצם על חטאיהם, ורק אלוהים עצמו, באמצעות המשיח, יכול להחזירם לשם, אם וכאשר ימצא זאת לנכון.

תנועת-העבודה הציונית הייתה תמיד אתיאיסטית לגמרי, מלבד איים דתיים זעירים בקרבה. דבריו של גבאי מהווים על כן מהפכה אידיאולוגית. (בעברית, כידוע, "גבאי" הוא מנהל של בית-כנסת.)

מה זה "להיות יהודי" בימינו? איש אינו יודע. האם היהדות היא דת? אומה? גם זו וגם זו? האם זה אומר רק שאדם מזדהה עם תולדות היהודים והמסורת היהודית, או שהוא מאמין שאלוהים "בחר אותנו מכל העמים"? ולמי, לעזאזל, זה איכפת?

האם גבאי באמת מאמין בכל הדברים האלה, או שזו רק תעמולה?

יתכן שדווקא התשובה השניה היא הנכונה.

גבאי הוא איש-עסקים ממולח. ההיגיון שלו הוא הגיון של איש-עסקים. הוא מחבר מיספרים.

יש שתי שיטות של ניתוח המציאות הפוליטית שלנו. השיטה הרגילה היא פשוטה: מניין הקולות בבחירות. לפי שיטה זו יש לימין רוב ברור. חוץ מהליכוד, הרוב הזה מורכב משתי מפלגות הימין הקיצוני – "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי" – "כולנו" והמפלגות החרדיות. השמאל (או "מרכז-שמאל", כפי שהוא מעדיף עכשיו לקרוא לעצמו) מורכב ממפלגת-העבודה, מרצ, "יש עתיד" והרשימה הערבית.

כדי לשנות את המאזן, מפלגת-העבודה צריכה למשוך מספר ניכר של בוחרים מהימין המתון.

אפשר להסתכל במערכת גם בצורה אחרת: יש מיעוט ימני מול מיעוט שמאלי, ובאמצע יש ההמון הגדול של הבוחרים. אבל התוצאה היא אותה התוצאה: המרכז-שמאל צריך למשוך מהימין די קולות כדי לשנות את המאזן.

איך? התשובה של גבאי נראית הגיונית: לגנוב את הבגדים של הימין התלויים על חבל-הייבוש, כפי שצ'רצ'יל הגדיר זאת פעם. כלומר, בפועל: לאמץ את סיסמאות הימין, להתחפש לדתיים, לפעול כלאומנים, לאפשר לאנשי ימין להצביע בעדך.

נראה שזוהי הטקטיקה של גבאי. האם זה יצליח? בפוליטיקה, ההצלחה היא ההוכחה. אם ימשוך די בוחרים ימניים, הוא יוכל לשנות את המאזן. אם המפלגה תאבד בדרך קולות משמאל, זה לא חשוב. בוחרים אלה יצביעו בעד מרצ, והרי מרצ תהיה שותפה בכל קואליציה שמאלית. (ומכיוון שמרצ מפרפרת עכשיו בסביבת אחוז-החסימה, זה אפילו יכול להציל אותה.) ואם הערבים יתרגזו, גם זה לא משנה – הרי לערבים אין ברירה אלא לתמוך בממשלה שמאלית "מבחוץ".

אבל מה אם גישה זו תוביל לאסון? ההיגיון הפוליטי שונה מאוד מההיגיון העסקי. הוא לא מבוסס על 4 = 2 + 2. בפוליטיקה התשובה יכולה להיות 3 או 5.

ואז עולה בי מחשבה מבהילה: אולי זה בכלל לא טקטיקה פוליטית, אלא שגבאי באמת מאמין בזה?

ישמרנו האלוהים!