הציונות היא אמונה אנטישמית. ותמיד הייתה.

כבר האב-המייסד, בנימין זאב הרצל, סופר וינאי, כתב מספר סיפורים בעלי נטייה אנטישמית בולטת. את אלה לא מלמדים בישראל.

בעיני הרצל, הציונות לא הייתה רק תנועה להעברת בני-אדם מארץ לארץ, אלא גם אמצעי להפיכת היהודים העלובים מהגולה לבני-אדם זקופים ועמלים בארצם.

הרצל נסע לרוסיה כדי לשכנע את מנהיגיה האנטישמים, מארגני הפוגרומים, לתמוך בתוכניתו. הוא הבטיח להם להוציא את היהודים מרוסיה.

אחד המרכיבים היסודיים של האידיאולוגיה הציונית היה שרק במדינה היהודית העתידית יוכלו היהודים לזקוף את גוום ולחיות חיים נורמליים. הסיסמה הייתה "הפיכת הפירמידה החברתית" – כלומר יש להעמיד אותה על בסיס של פועלים ואיכרים, במקום הספסרים והבנקאים.

כאשר הייתי תלמיד בבית-ספר בפלשתינה-א"י של ימי המנדט, כל מה שלמדנו היה טבוע בבוז עמוק ל"יהודי הגלות", שהעדיפו להישאר בגולה. היה ברור שהם נחותים מאיתנו מכל הבחינות.

השיא הושג בראשית שנות ה-40 על-ידי קבוצה קטנה, שזכתה בכינוי "הכנענים". הם הכריזו שאנחנו בכלל מהווים אומה "עברית" חדשה, שאין לה שום קשר עם היהודים בכל מקום. כאשר נודעו הממדים הנוראים של השואה, הקולות האלה נדמו, אך לא לגמרי.

האנטישמים, מצידם, תמיד העדיפו את הציונים על פני שאר היהודים. אדולף אייכמן אמר, כידוע, שהוא מעדיף לשאת ולתת עם הציונים, מפני שהם "יסוד ביולוגי" יותר טוב משאר היהודים.

גם היום, שונאי-היהודים בכל מקום מוחאים כף למדינת-ישראל, כעדות לכך שהם בכלל לא אנטישמים. דיפלומטים ישראליים אינם דוחים את האפשרות לנצל תמיכה זו. הם אוהבים את הימין הקיצוני.

מעולם זה לא הפריע למדינת-ישראל לנצל את תמיכת היהדות העולמית. בשעתו נפוצה בדיחה: אלוהים חילק את חסדיו באופן צודק לערבים ולישראלים. לערבים הוא נתן את הנפט, שהקנה להם כוח פוליטי וכלכלי אדיר. ואילו לישראל הוא נתן את יהודי אמריקה, על כספם והשפעתם הפוליטית.

כשקמה מדינת-ישראל, המדינה הייתה זקוקה באופן נואש לכסף כדי לקנות לחם לחודש הבא, פשוטו כמשמעו. ראש-הממשלה, דויד בן-גוריון, שוכנע לטוס לאמריקה כדי לחזר אחרי כספם של היהודים. אבל התעוררה בעיה: בן-גוריון היה ציוני מושבע, ועל כן היה מנוי וגמור עימו לשכנע את היהודים להשאיר את הכל ולעלות לארץ. עוזריו עמלו קשה כדי לשכנע אותו שלא להעלות על שפתותיו את המילה "עליה".

היחסים הבלתי-שווים האלה נשארו עד היום. הישראלים בזים בחשאי ליהודים האמריקאים, המעדיפים את "סירי הבשר של מצריים" על פני החיים כאנשים ישרי-גו עצמאיים במדינת היהודים, אבל הם תובעים את תמיכתם הפוליטית הבלתי-מסויגת. רוב הארגונים היהודים בארצות-הברית אכן מספקים תמיכה זו. יש להם כוח אדיר בבירת ארצות-הברית. איפא"ק, השדולה הציונית, נחשבת ללובי השני בכוחו, אחרי ארגון בעלי-הנשק.

לרוע המזל, היחסים ההדדיים בין מדינת-ישראל ויהודי-אמריקה יוצרים יותר ויותר בעיות, שאי-אפשר עוד להסתירן.

ההתפרצות האחרונה באה ממקור בלתי-צפוי. הוא נושא שם בלתי-רגיל: ציפי חוטובלי. זהו שם גרוזיני. ואכן, הוריה "עשו עליה" מהרפובליקה הסובייטית לשעבר. לישראלים רבים קשה לבטא את השם נכונה.

ציפי היא אשה בן 39, גם אינטליגנטית, גם יפהפיה וגם ימנית קיצונית. השקפתה משלבת לאומנות רדיקלית ודתיות אורתודוקסית. מובן שהיא חברת הליכוד. זה עזר לה להגיע למשרה הרמה של סגנית-שר-החוץ.

ומי שר-החוץ? אף אחד לא. נתניהו פיקח מדי מכדי למסור את המשרה היוקרתית למישהו העלול להתחרות בו. זה מעלה, כמובן, את מעמדה של חוטובלי.

בדרך כלל, חוטובלי שותקת. אך לפני מספר שבועות היא פתחה את הפה. היא זרקה פצצה מילולית.

בראיון עם ביטאון אמריקאי, סגנית-שר-החוץ של מדינת-ישראל תקפה את יהדות אמריקה בצורה זדונית. היא חזרה על סיסמאות אנטישמיות נושנות. בין השאר היא גינתה את העובדה שיהודי אמריקה אינם שולחים את בניהם לצבא האמריקאי. כתוצאה מכך, היא טענה, היהודים האלה אינם מסוגלים להבין לנפשם של ישראלים, שבניהם החיילים עומדים בקרב יומיומי.

זוהי הטלת אשמה ישנה. אני זוכר שראיתי פעם כרוז שהומטר במלחמת-העולם השניה על-ידי מטוסים נאציים מעל לקווי הצבא האמריקאי בצרפת. הוא הראה יהודי שמן, בעל אף עקום, המעשן סיגר עבה וממזמז אשה אמריקאית בלונדית. "בשעה שאתה שופך את דמך באירופה, היהודי אונס את אשתך בבית!" נאמר בכרוז.

כידוע, גיוס-החובה בוטל באמריקה מזמן. הצבא האמריקאי מורכב עכשיו ממתנדבים, בני המעמדות הנמוכים. היהודים אינם שייכים לשיכבה זו. האשמה של חוטובלי היא שאות גמורה.

חוטובלי גונתה בפה מלא, אבל לא פוטרה. גם עכשיו היא ממונה על כל הדיפלומטים הישראליים בעולם.

תקרית זו היא רק האחרונה בשרשרת של בעיות ביחסים שבין שתי הקהילות.

כבר בימים הראשונה מכרה מדינת-ישראל זכויות-יתר דתיות רבות לממסד הדתי האורתודוקסי, תמורת הקולות שלו בכנסת, שהם חיוניים להרכבת קואליציה ממשלתית.

בישראל אין נשואים אזרחיים. אם גבר יהודי בישראל רוצה לשאת אשה נוצרית או מוסלמית – דבר נדיר – הם צריכים לנדוד לקפריסין השכנה.

אך ביהדות המודרנית יש כמה וכמה "זרמים". בארצות-הברית, רוב היהודים שייכים לזרם הרפורמי או לזרם השמרני. ישראל מכירה בזרמים האלה רק בקושי. כל הנשואים אורתודוקסים. כן גם הפיקוח על הכשרות – עסק המכניס הון אדיר.

פירוש הדבר שכמעט ואין זכויות בישראל לקהילות היהדות האמריקאית. הן קיימות כאן בקושי.

כאילו לא די בכך, יש סכסוך זדוני בעניין הכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר ליהדות. הכותל נחשב לשריד היחיד שנותר מבית-המקדש השני, שנהרס על-ידי הרומאים לפני כ-2100 שנים. (למעשה זהו רק שריד מהקיר החיצוני שתמך באדמת המתחם של המקדש.)

בתיאוריה שייך הכותל לכל היהודים, אך ממשלת-ישראל העבירה את המקומות הקדושים לשליטה הבלעדית של הממסד האורתודוקסי, המרשה רק לגברים להתקרב אליהם. ארגוני הרפורמים ואגודות הנשים מחו בזעם, ולבסוף הושגה פשרה: החלק העיקרי של הכותל נשאר בידי האורתודוקסים, אך קטע צדדי הושאר לרשות הרפורמים והנשים. עכשיו ביטלה הממשלה גם את הפשרה הזאת.

הבנים והבנות של הקהילה היהודית בארצות-הברית מתרחקים מישראל בקצב מהיר. כמחצית הבנים נושאים נשים נוצריות.

הבעיה היסודית היא שכל מערכת היחסים בין הישראלים לבין היהודים בפזורה מבוססת על שקר: הטענה שהם שייכים לאותו העם.

המציאות הפרידה ביניהם מזמן. המצב האמיתי הוא שה"יהודים" בישראל הם אומה חדשה, שנוצרה על-ידי המציאות הרוחנית, הגיאוגרפית והחברתית בארץ החדשה – כמו שהאמריקאים שונים מהבריטים, והבריטים שונים מהאוסטרלים.

יש להם רגש חזק של שייכות הדדית, של מורשת זהה ושל קשרים משפחתיים. אבל הם שונים.

ככל ששני הצדדים יקדימו להכיר בכך רשמית, כן מוטב לשני הצדדים. היהודים האמריקאים יכולים לתמוך בישראל – כמו, למשל, האירים האמריקאים תומכים באירלנד. אבל הם לא חבים נאמנות למדינת-ישראל, והם לא חייבים לשלם לנו מס.

מדינת-ישראל, מצידה, יכולה לעזור ליהודים בצרה, בכל מקום, ולהתיר להם להצטרף אלינו. ברוכים הבאים.

אבל אנחנו לא שייכים לאותה האומה. אנחנו כאן, בישראל, מהווים אומה המורכבת מאזרחי ישראל. היהודים באמריקה ובשאר הארצות שייכים לאומות בארצותיהם, וגם לעדה היהודית האתנית-דתית העולמית.

בנימין נתניהו היה רוצה להידמות למלכה ויקטוריה, שהייתה "מלכת בריטניה וקיסרית הודו". הוא רוצה להיות מלך וקיסר – מלך ישראל וקיסר היהודים.

אז הוא לא.