כל מי שמציע עונש-מוות הוא כסיל גמור, ציניקן בזוי או בעל הפרעה נפשית – או גם זה וגם זה וגם זה.

אני לא מכיר תרופה יעילה לכל שלוש המכות האלה, ועל כן גם לא אנסה.

כסיל אינו מבין את התוצאות המוכחות של ביצוע העונש הזה. בעיני הציניקן, עונש-המוות הוא אמצעי בטוח לרכישת קולות. ואילו איש בעל הפרעה נפשית נהנה מעצם המחשבה על הוצאה-להורג.

אינני פונה לאיש מהם, אלא לאזרחים הנורמליים.

אחזור על הסיפור האישי שלי, שכבר הזכרתי אותו בהקשר זה.

ב-1936 פתחה האוכלוסייה הערבית בארץ בהתקוממות חמושה. רדיפות הנאצים בגרמניה המריצו אז יהודים רבים לעלות לארץ (וביניהם גם משפחתי). הערבים המקומיים חשו שארצם נשמטת להם מתחת לרגליים. הם פתחו בתגובה אלימה. בפיהם זה היה "המרד הגדול", האנגלים קראו לזה "פרעות" ובפינו היה אלה ה"מאורעות".

קבוצות של ערבים תקפו כלי-רכב של יהודים ובריטים בכבישים. כאשר תפשו אותם, אחדים מהם הוצאו להורג על-ידי הבריטים. כאשר ההתקפות הערביות לא נפסקו, מספר צעירים יהודים פתחו במערכה של "תגובות" וירו בכלי-רכב ערביים.

אחד מאלה נתפס. שמו היה שלמה בן-יוסף, עולה בלתי-חוקי מפולין בן 25, חבר תנועת בית"ר. הוא זרק פצצה על אוטובוס ערבי, והיא לא התפוצצה. הוא ירה בו מספר יריות, שלא פגעו באיש. אבל הבריטים ראו הזדמנות להוכיח שהם מתייחסים לשני הצדדים בצורה שווה.

בן-יוסף נידון למוות. היישוב היהודי נדהם. גם היהודים שהתנגדו לגמרי ל"תגובה" התחננו לרחמים. הרבנים התפללו. ככל שהתקרב תאריך ההוצאה לפועל, כן גברה המתיחות. רבים קיוו לחנינה של הרגע האחרון. זו לא באה.

בן-יוסף נתלה ב-29 ביוני 1938, וגל של זעם הציף את היישוב. המעשה השפיע גם על חיי שלי: בו ביום החלטתי למלא את מקומו של בן-יוסף. הצטרפתי לאצ"ל, שהיה אז ארגון-המחתרת הקיצוני ביותר. הייתי בקושי נער בן 15.

אני חוזר על סיפור זה מפני שהלקח חשוב כל-כך. שלטון-דיכוי, ובייחוד שלטון זר, מאמין תמיד שההוצאה להורג של "טרוריסטים" תטיל מורא על האחרים ותרתיע אותם מלהצטרף למורדים.

רעיון זה נובע מהשחצנות של השליטים, המאמינים שנתיניהם הם בני-אדם נחותים. התוצאה הממשית היא תמיד הפוכה: האיש שהוצא להורג הופך לגיבור לאומי. על כל אדם המוצא להורג, עשרות בני-אדם אחרים מצטרפים למאבק. ההוצאה-להורג מולידה שנאה, השנאה מובילה לאלימות. אם השלטון מעניש גם את משפחת המוצא להורג, הלהבות גבוהות עוד יותר.

היגיון פשוט. אך ההיגיון הפשוט אינו הצד החזק של השליטים.

הרהור נוסף: לפני כאלפיים שנה הוצא בארץ להורג נגר פשוט. הוא נצלב. ראו מה יצא מזה.

בכל צבא יש סדיסטים המעמידים פנים של פטריוטים.

כשהייתי חייל, כתבתי שבכל כיתה יש לפחות סדיסט אחד וחייל אחד בעל מוסר גבוה. באמצע יש שאר החיילים, שהם לא כזה ולא כזה. הם מושפעים מבעל האופי החזק יותר.

בשבוע האחרון קרה דבר נורא. מאז הודעתו של הליצן-הראשי האמריקאי בעניין ירושלים, נערכות הפגנות יומיות בגדה המערבית וברצועת-עזה. ברצועת-עזה מתקרבים המפגינים לגדר וממטירים אבנים על חיילי צה"ל בצד השני. החיילים מקבלים פקודה לירות. בכל יום נפצעים פלסטינים, בכל מספר ימים יש הרוגים מביניהם.

אחד המפגינים היה דייג בן 29, איברהים אבו-תוריה, אדם חסר-רגליים. שתי רגליו נקטעו לפני תשע שנים כאשר נפצע מהפצצה ישראלית בעזה.

חבריו דחפו את כסא-הגלגלים שלו בשטח הפתוח, כאשר צלף כיוון אליו את נשקו וירה בו למוות. איברהים לא היה חמוש, הוא רק "הסית".

ההורג לא היה סתם חייל. הוא היה איש-מקצוע, צלף מאומן, איש הרגיל לבחור בקורבן ולפגוע בגופו במקום שבחר.

אני חושב על מה שהתרחש במוחו של היורה לפני היריה. הקורבן היה קרוב. לא הייתה כל אפשרות שהצלף לא ראה את כסא-הגלגלים. איברהים לא היווה שום סכנה ליורה ולא לכל אדם אחר.

(בו במקום נולדה בדיחה ישראלית אכזרית: הצלפים קיבלו פקודה לירות בפלג-הגוף התחתון של המפגינים. אבל לאיברהים לא היה גוף תחתון, אז לא הייתה לצלף ברירה אלא לירות בראשו.)

זה היה מעשה-פשע מגעיל, פשוטו כמשמעו. אז האם הצבא – כן, הצבא שלי! – העמיד את הפושע לדין? לגמרי לא. יום אחרי יום המציא הצבא תירוץ חדש, כל אחד מגוחך מהשני. שמו של היורה נשמר בסוד.

ריבונו של עולם, מה קורה למדינה הזאת? מה מעולל לנו הכיבוש?

מובן מאליו שאיברהים הפך בן-לילה לגיבור לאומי פלסטיני. מותו ידרבן פלסטינים אחרים להצטרף למאבק.

האם אין קרן-אור?

בהחלט יש!

ימים אחדים אחרי הרצח של איברהים אבו-תוריה, הונצחה סצנה כמעט קומית.

בכפר נבי-סאלח בגדה המערבית עומדים שני חיילים חמושים, קצין וסמל. קבוצה של שלוש או ארבע נערות מקומיות, בנות 15 או 16, מתקרבת אליהם. הנערות צועקות לעבר החיילים ועושות תנועות מגונות. החיילים מעמידים פנים שאינם שמים לב.

אחת הנערות, עאהד תמימי, ניגשת אל אחד החיילים ומכה אותו. החייל, הרבה יותר גבוה ממנה, אינו מגיב.

הנערה מתקרבת עוד יותר וסוטרת על לחיו של החייל. הוא מגן על פניו בידיו. נערה אחרת מנציחה את הסצנה בטלפון הנייד שלה.

ואז קורה דבר שלא ייאמן. שני החיילים פוסעים אחורה ונוטשים את המקום.

(לאחר מכן נחשפת העובדה שבן-דודה של הנערה נורה כמה ימים לפני כן.)

צה"ל הזדעזע מהעובדה שהחיילים לא ירו בנערה. הובטחה חקירה. בלילה נעצרו הנערה ואימה. החיילים שלא הגיבו עשויים להינזף.

בעיניים שלי, שני החיילים הם גיבורים אמיתיים. חבל שהם חריגים.

לכל אדם הזכות להתגאות במדינתו. לדעתי, זוהי אחת מזכויות-היסוד, וגם צורך אנושי.

אך איך אפשר להתגאות במדינה הסוחרת בגוויות?

באיסלאם יש חובה לקבור גופת-אדם בהקדם האפשרי. ממשלתנו יודעת זאת, ועל כן היא מחזיקה בעשרות גופות של "מחבלים". הכוונה היא להחליפן בגופות של יהודים, בצד השני.

הגיוני? לגמרי. מבחיל? לגמרי.

זוהי לא המדינה שעזרתי להקים ושלמענה נלחמתי. המדינה שלי הייתה מחזירה את הגופות לאבות ולאמהות. אפילו אם זה היה עולה בוויתור על קלפי-מיקוח יקרים. האם אובדן של בן אינו עונש מספיק?

מה קרה להגינות האנושית הבסיסית שלנו?