לפני שנים, כשהייתי חבר-כנסת, החלטתי להפגין באולם המליאה.

לבשתי חולצת-טי, ועליה הסיסמה "טוב שלום מארץ-ישראל השלמה". באמצע הדיון פשטתי את המקטורן, וכך נחשפה הסיסמה.

אחרי דקות אחדות ניגש אלי אחד הסדרנים והודיע לי באדיבות: "היו"ר מבקש לדבר איתך בלשכתו."

יו"ר הכנסת היה יצחק שמיר, מי שהיה בשעתו אחת ממפקדי לח"י. הוא קיבל את פני בחיוך רחב, ביקש שאשב ואמר: "אורי, עשית את ההפגנה שלך. עכשיו אני מבקש להסיר את החולצה ולחזור למקומך." מובן שזה מה שעשיתי.

נזכרתי בתקרית קטנה זו כאשר קרה השבוע בכנסת משהו הרבה יותר רציני.

סגן נשיא ארצות-הברית כיבד את ישראל בביקור והתקבל בכבוד מלכים.

מדוע? לא יודע. מייק פנס הוא טיפש יפה-תואר ויפה-לבוש. בכל מקום בארץ שהגיע אליו הוא נשא דברי-חנופה מופרכים, שיכלו לגרום גם לציוני שרוף להסמיק. הוא שיבח את ישראל בהערצה ילדותית.

ישראל הרשמית ריחפה בעננים. איש לא הזכיר לציבור מה טיבה האמיתי של האמונה האוונגליסטית, שבה דוגל מייק פנס. היא אומרת שכל היהודים צריכים להתקבץ בארץ-ישראל, ואז יחזור ישוע המשיח, כל היהודים יתנצרו, והיהודים שלא יתנצרו יושמדו. סוף העם היהודי.

הביקור הגיע לשיא בנאום של פנס במליאת הכנסת. עצם האירוע היה מוזר. הכבוד הזה שמור לראשי מדינות. פנס, שהוא רק סגן-נשיא, אין לו זכות כזאת. אבל מנוי וגמור היה עם ממשלת נתניהו להתחנף לאיש, שעשוי באחד הימים להפוך לנשיא בעצמו.

(למעשה, הסיבה היחידה לשמור על דונלד טראמפ בבית הלבן היא הרעיון המפחיד שפנס ימונה לנשיא במקומו.)

כחבר-כנסת לשעבר הוזמנתי גם אני לשבת באולם-המליאה באירוע זה. מובן מאליו שסירבתי. האירוע עצמו היה מביש.

כאשר פתח סגן-הנשיא בשטף החנופה שלו, הח"כים קפצו, נעמדו ומחאו לו כף בעמידה. המראה הזה חזר על עצמו אחרי כל מספר משפטים, שוב ושוב, למעלה למטה, למעלה למטה, נעמדו וישבו.

זה היה מגוחך וגם די מגעיל.

בניגוד לקונגרס של ארצות-הברית, בכנסת אסור למחוא כפיים. בכל עשר שנותיי כחבר-כנסת, שבהן נכחתי בכל ישיבות המליאה, אינני זוכר ולו מקרה אחד של מחיאות-כפיים, ולא כל שכן מחיאות-כפיים קולקטיביות בעמידה.

אחרי נאומו של האורח ניתן לנציגי כל הסיעות לומר את דברם. כל הסיעות היהודיות החניפו לסגן-הנשיא בלב שלם. לא היה הבדל בין קואליציה לבין מה שנקרא "אופוזיציה".

אך האירוע המביש ביותר קרה כבר בהתחלה. כאשר התחיל פנס לדבר, קמו חברי הרשימה המשותפת והניפו כרזות שגינו את החלטת הנשיא טראמפ להכיר בירושלים כבירת ישראל.

נראה שמשמר הכנסת קיבל אזהרה מראש, כי תוך שנייה התנפלו השומרים על 13 חברי הסיעה וגירשו אותם בכוח מהאולם. זה היה מראה מכוער, והכיעור גבר כאשר חברי-הכנסת היהודים ליוו את הגירוש במחיאות-כפיים סוערות.

הרשימה המשותפת היא שילוב של שלוש מפלגות ערביות שלכל אחת מהן דעה שונה מן קצה אל הקצה – קומוניסטים, לאומנים ודתיים. הם נאלצו להתאחד כאשר הרוב היהודי העלה את אחוז-החסימה בכוונה גלויה לחסל את שלוש הסיעות הערביות הקטנות, שלא היה להן סיכוי לעבור את אחוז-החסימה החדש. הערבים התחכמו והתאחדו, והפכו לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

הסצנה המכוערת הייתה מיותרת לגמרי. היו"ר יכול היה לנהוג כפי שנהג שמיר במקרה שלי – לבקש את הח"כים הערביים לשבת אחרי שערכו את ההפגנה. אבל היו"ר הנוכחי אינו שמיר. הוא היה פעיל ציוני ברוסיה הסובייטית, והמבנה הנפשי שלו שונה לגמרי.

לשני מיליוני האזרחים הערביים בישראל, ולעשרות מיליוני הערבים בארצות השכנות שראו את התקרית בטלוויזיה, היה לאירוע מסר פשוט: הערבים אינם באמת חלק ממדינת ישראל.

המסקנה של האירוע שנשקף מן המסך הייתה חד-משמעית: כל היהודים בכנסת מחאו כפיים כאשר כל הערבים גורשו מן הכנסת. ההפרדה הייתה לאומית, ואמרה שאין לערבים מקום ב"מדינה היהודית".

ההפרדה לא הייתה נקייה לגמרי: הרשימה הערבית כוללת קומוניסט יהודי אחד, ולחלק מן הסיעות היהודיות יש חבר ערבי אחד – "ערבי מחמד" בפי העם.

זה לא היה סוף העניין. כבר למחרת היום הודיעה המשטרה שהיא עומדת להמליץ להעמיד לדין את שלושה הח"כים של בל"ד ברשימה המשותפת. העילה: הפרה של חוק מימון המפלגות.

כל המפלגות המיוצגות בכנסת מקבלות מימון ממלכתי. מותר להן גם לקבל תרומות פרטיות, אך החוק קובע עד לאיזה סכום. תרומות מחו"ל אסורות.

עכשיו הודיעה המשטרה שבל"ד הלאומנית קיבלה מחו"ל תרומות גדולות במזומנים, והסוותה אותן במסמכים מזוייפים. החקירה, כך נאמר, נמשכה שנתיים, שבהן נגבו כ-140 עדויות.

האמנם? אם כך, מדוע ההודעה נשמעה בדיוק יום אחד אחרי התקרית בכנסת? האזרחים הערביים, וגם אחרים, נאלצו להסיק שהגילוי בא כעונש על העלבת סגן-הנשיא האמריקאי.

כמה מאוס! כמה טיפשי!

אבל הפעם הערבים אינם הקרבנות האומללים ביותר של הממשלה הזאת. התואר הזה שמור לאפריקאים.

במשך שנים הגיעו אלינו אנשים שחורי-עור מסודאן ומאריתריאה, אחרי מסע ארוך ומסוכן. הם חצו את הגבול בין מדבר-סיני וישראל. לבסוף בנתה ישראל חומה שעצרה את הזרם. אך לפני שזה קרה, הצליחו 36 אלף אפריקאים שחורים להגיע לתל-אביב, והתיישבו בשכונות העניות ביותר, דבר שגרם לחיכוכים עם התושבים.

הממשלה בנתה בית-כלא מיוחד בשבילם, אך נאלצה לשחרר את רובם. רבים מהם מצאו עבודה בלתי-חוקית כשוטפי-כלים ותפקידים דומים.

עכשיו הגיעה ממשלה להסכם סודי עם ממשלות רואנדה ואוגנדה: הפליטים ייאלצו לטוס לשם, והממשלה המקומית תקבל תשלום על כל ראש. הקרבנות עצמם יקבלו דולארים אחדים, אם יעזבו את ישראל מרצונם החופשי. אם יסרבו, הם ייכלאו בישראל ללא גבול של זמן.

ההחלטה עוררה סערה. ההנחה הכללית הייתה שחברי הממשלות בארצות אפריקאיות אלה יחלקו את השלל ביניהם, ושלפליטים צפויה סכנת מוות. הם עלולים ליפול קרבן לרצח, לאונס ולשוד. אם ינסו לברוח ולהגיע לחופי אירופה, הם עלולים להירצח בדרך.

(סגן שרת-החוץ של רואנדה הכחיש באופן פומבי את עצם קיומו של הסכם כזה, והודיע שארצו לא תכניס ולו פליט אחד שלא יבוא מרצונו החופשי. איש בישראל לא האמין להודעתו.)

האופי הגזעני של הפרשה היה ברור לכל. ישראל מלאה בעובדים זרים, מאוקראינים ועד סינים. האפריקאים יכלו בקלות להחליפם בעבודה. אבל הם שחורים. מה יהיה אם ישאו – חס וחלילה! – בנות-ישראל כשרות?

פתאום קרה משהו בלתי-צפוי לגמרי – התקוממות מוסרית. אחרי גל גואה של מחאות ומאמרי-ביקורת, נשמע קול חדש של אזרחים ואזרחיות.

מאות טייסים ואנשי צוות-אוויר פנו לחברות-התעופה וביקשו מהן לסרב להוביל פליטים מישראל לאפריקה. רבים הודיעו שהם עצמם יסרבו להטיס אותם. הם הבטיחו שלא להתנהג כמו נהגי-הקטרים הגרמניים, שהובילו את היהודים אל מותם במחנות-ההשמדה.

אשה קשישה, ניצולה ממחנות המוות, אצילת נפש, הופיעה בטלוויזיה והודיעה שהיא מוכנה להחביא אצלה בבית כל פליט שיבוא אליה. היא קראה לכל הנשים בישראל להחביא פליטים בעליית-הגג של בתיהן. זה היה רמז ברור לנערה אנה פראנק, שהוחבאה יחד עם משפחתה בעליית-גג באמסטרדם בימי השואה.

מאות אקדמאים התקוממו במודעה פומבית, וכך גם קופאים ובני מקצועות אחרים.

זה קורה עכשיו, וזה גל גואה – קול ישראלי שלא שמענו אותו זה זמן רב. קול שנדם במשך שנים רבות מדי, הקול של ישראל שלי, ישראל של אתמול – ואני מקווה גם של מחר.

היו זמנים שבהם הייתי גאה להיות ישראלי. אולי חוזרים עכשיו הימים ההם. הלוואי!