רחמו על עץ השקד, בייחוד כשהוא פורח.

מנדלבליט הוא שם גרמני, שפירושה פריחת השקד. שם יפה. אבל בעליו נתון בצרות.

היועץ המשפטי לממשלה ממונה על-ידי הממשלה, אך הוא אמור להיות בלתי-תלוי לחלוטין. למעשה הוא התובע הכללי, האיש שבידיו ההחלטה הסופית אם להעמיד אדם לדין, ביחוד ראש-הממשלה. כעת זה תפקידו העגום.

מנדלבליט נתון עכשיו במצב בלתי-אפשרי. המשטרה מאשימה את ראש-הממשלה בשני מקרים של שוחד. על היועץ המשפטי להחליט אם להעמידו לדין.

אבל בנימין נתניהו הוא האיש שקידם את הקריירה שלו עד הלום! הוא דחף אותו קדימה. האם הוא יכול לנשוך את היד שהאכילה אותך? או, להפך, האם עליו למעול בתפקיד?

בחירה נוראה.

אביחי מנדלבליט נולד בתל-אביב למשפחה ימנית. אביו היה חבר אצ"ל, ועסקן במפלגה הרוויזיוניסטית. אביחי חזר בתשובה בגיל 25 ומאז מתנוססת כיפה על ראשו.

אחרי שלמד משפטים התמנה לשופט צבאי ברצועת עזה ובמקומות אחרים, ועלה לדרגת הפרקליט הצבאי הראשי. משם הדרך הייתה קצרה לתפקיד מזכיר הממשלה, יד ימינו של ראש-הממשלה, שהיה במקרה בנימין נתניהו.

כאשר התפנה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד רב-כוח, נתניהו הסתכל מסביב, ואת מי הוא ראה? כן, נכון – את מנדלבליט הטוב והנאמן.

אז כבר הופיעו באופק כל מיני עניינים פליליים. תפקיד היועץ המשפטי הפך לחשוב מאוד. לכן היה זה מעשה חכם מצד נתניהו למנות את עורך-הדין הדתי-הימני.

כמה חכם? עוד מעט נדע.

המינויים של נתניהו לא תמיד היו כל-כך חכמים.

כמעט באותו הזמן הוא בחר גם במפכ"ל המשטרה.

בחירתו הייתה הפתעה מוחלטת. הוא לא בחר באחד הקצינים הוותיקים, רבי-הניסיון, אלא באלמוני גמור. ולא אלמוני במקרה: האיש היה מס' 2 בשב"כ.

רוני אלשיך בכלל לא חפץ בתפקיד. הוא רצה להתמנות דווקא לראש השב"כ. נתניהו כמעט כפה את התפקיד עליו. הוא הבטיח למנות אותו ראש השב"כ, אם הוא – נתניהו – יהיה עדיין בתפקיד כאשר יגיע המועד. זה היה רמז לא כל-כל עדין: אתה תעזור להשאיר אותי בתפקיד ראש-הממשלה, ואני אמנה אותך לתפקיד שאתה חושק בו.

המפכ"ל החדש היה חידה. הוא איש ממוצא תימני, דבר די נדיר בצמרת המדינה. הוא לא נראה כמו קצין-משטרה. ליצן רשע קרא לו "חבית עם שפם". הוא לא מרבה לדבר בציבור, כיאה לאדם שבילה את חייו בשרות-הביטחון-הכללי.

אחרי ששם את שני נאמניו בתפקידי-המפתח, לא היה עוד לנתניהו ממה לפחד. אמנם, פה ושם צצו חשדות פליליים, אך אף אחד לא האמין באמת שייצא מהם משהו. נתניהו פשוט היה חכם מדי.

החשדות נגעו לכמה וכמה מיקרי שוחד.

ראשית, ביליונר בעל אינטרסים כלכליים גדולים בישראל סיפק לו במשך עשר שנים, ברצף, את הסיגרים היקרים ביותר בעולם, ולשרה'לה תכשיטים ושמפניה "ורודה" מיוחדת - בסך-הכל כמיליון שקל בעשר שנים. ביליונר אוסטרלי עזר לו בנשיאת העול.

שנית, היה משא-ומתן על עיסקה עם הבוס של "ידיעות אחרונות". נוני מוזס היה אמור לספק לנתניהו סיקור אוהד, תמורת צמצום תפוצתו של החינמון "ישראל היום". חינמון זה שייך לביליונר בתי-הקזינו שלדון אדלסון, חסיד-שוטה של נתניהו, ומוקדש כל-כולו להערצת המנהיג הדגול.

העניין השלישי, שבקושי מדברים עליו, עלול להיות המסוכן ביותר. ענן שחור מרחף מכיוון בונה-צוללות בגרמניה. ישראל הזמינה יותר צוללות מכפי שהיא זקוקה להן. זהו עניין של הרבה מיליארדים, וכל החשודים הם מקורביו של נתניהו. לנתניהו עצמו זה (עדיין?) לא הגיע.

אין אדם רציני שהאמין שייצא משהו מכל הפרשות האלה. עם שני נבחריו במקומות-המפתח של החקירות, מה יכול היה לקרות?

ואז, לפני שבועיים. התפוצצה פצצה. המפכ"ל השותק התחיל לפתע לדבר. הוא הופיע בטלוויזיה בתוכנית המצוינת "עובדה", ורמז שהמשטרה עומדת להמליץ על האשמת נתניהו בשוחד בשתי הפרשות הראשונות.

מה?! המפכ"ל הוא איש ישר? לאן הגענו! יש כאן בעייה מוסרית מסובכת. אם נתניהו מינה את אלשיך מתוך אמונה שהוא אדם לא-ישר, ופתאום מתגלה שאלשיך הוא דווקא אדם ישר, האם פירוש הדבר שאלשיך רימה את נתניהו? תחשבו על זה.

ועכשיו, האם אותו הדבר עלול לקרות לגבי היועץ המשפטי? האם גם הוא עלול להתגלות פתאום כאיש בעל יושרה? במוקדם או במאוחד הוא הרי צריך להחליט אם להגיש או לא להגיש כתב-אישום נגד נתניהו.

מיסכן!

כאשר רמז מפכ"ל המשטרה בטלוויזיה על ההחלטה הצפויה להמליץ על אישום, התגובה שלי הייתה: צריך לרוץ ולנקות את המקלט בבית.

כאשר ראש-הממשלה נמצא בצרה עמוקה, הדבר הראשון שהוא חושב עליו הוא משבר בטחוני. שום דבר אינו מסיח את דעת הציבור מעסק-ביש כמו מלחמה קטנה.

והנה, הפלא ופלא – יומיים אחרי הראיון בטלוויזיה עשו האיראנים טובה וגרמו למשבר.

מל"ט ריגול איראני נכנס לתחום האווירי של ישראל והופל מיד. בתגובה חדר חיל-האוויר הישראלי לסוריה ותקף עמדות איראניות שם. מטוס ישראלי הופל – בפעם הראשונה אחרי עשרות שנים – ונפל ליד קיבוץ. שני אנשי-הצוות נפלטו, ואחד מהם נפצע קשה.

העניין הפלילי נמחק מהשולחן. כולם דיברו על המלחמה המתקרבת. אבל ולאדימיר פוטין הטוב התערב בעוד מועד ושם קץ לשטויות.

אז הפעם אין מלחמה. המשטרה פירסמה את מסקנותיה והמליצה על העמדת נתניהו לדין. הארץ כולה נדבקה למסכי-הטלוויזיה. כל השאר נשכח.

נתניהו עשה מה שהוא מיטיב לעשות. הוא נאם בטלוויזיה. הוא האשים את מאשימיו בכל מיני מעשים רעים. הנבלות האלה, הוא רמז, מוכנים לסכן את עצם קיומה של מדינת-ישראל, פשוט כדי להשמיץ אותו. אבל אין מקום לדאגה: אין לו שום כוונה להתפטר, גם לא זמנית.

הוא הסתכל לנו ישר בעיניים, והבטיח לנו שלא ינטוש אותנו. מאחר שהוא האדם היחיד בעולם המסוגל לדאוג לבטחוננו, הוא יישאר בתפקידו וישמור עלינו, יהיה אשר יהיה, על אפם ועל חמתם של הבוגדים למיניהם, ויאיר לפיד בראשם.

זה הפחיד אותי מאוד. אינני רומז, חס וחלילה, שנתניהו עלול לפתוח במלחמה מיותרת רק כדי להסיח את הדעת מצרותיו בבתי-המשפט. במלחמה אנשים נהרגים. בנים יהודים של אמהות יהודיות. האם פטריוט כמו נתניהו מסוגל לעשות מעשה-נבלה ולפתוח במלחמה כדי להסיח את הדעת מבעיותיו?

בוודאי לא. אבל כשהוא יצטרך לקבל החלטה גורלית בין שתי ישיבות מתישות עם עורכי-הדין שלו, האם ראשו יהיה פנוי לגמרי?

וכמה זמן זה יימשך?המומחים אומרים שמנדלבליט, מרוב יאוש, יכול לסחוב את העניין במשך שנה ויותר. הוא צריך לחשוב. מחשבת לוקחת זמן.

היה אציל פולני שאהב מאוד את כלבו. הוא קרא ליהודי שלו ואמר לו: "היהודים הם אנשים חכמים. אתה מסוגל ללמד את הכלב שלי לדבר. אז תעשה את זה, אחרת מות תומת."

"אין בעיות," ענה היהודי. "אבל ללמד כלב לדבר זה עניין קשה. זה דורש זמן. אני זקוק לשנתיים."

"בסדר," אמר האציל הפולני, "אבל אם לא תעשה את זה בשנתיים, אהרוג אותך."

כשהגיע היהודי הביתה וסיפר לאשתו, היא פרצה ביללות. "אתה יודע שאתה לא יכול ללמד את הכלב לדבר!" היא צעקה.

"אל תדאגי," אמר היהודי, "בעוד שנתיים הכלב יהיה מת, או שהאציל יהיה מת, או שאני אהיה מת."