יש לי וידוי: אני לא שונא את בנימין נתניהו. גם לא את שרה'לה.

אינני שונא בני-אדם בדרך כלל. יוצאים מהכלל רק כאלה שמעלו באמון שנתתי בהם ושניסו לתקוע לי סכין בגב. לא יותר משלושה או ארבעה, בכל חיי. לא אקרא בשמם.

את נתניהו פגשתי באופן פרטי רק פעמיים-שלוש בחיי.

פעם, במסדרון הכנסת, הוא הציג לפני את אשתו השנייה. היא נראתה לי צעירה נחמדה.

בפעם השנייה נתקלנו זה בזה ביציאה מתערוכת-התצלומים של פול גולדמן, שבה הייתה תלויה גם תמונה שלי, שבה אני חובש כובע טייסים. (לא יודע מדוע.)

"אתה נראה כמו ארול פלין!" הוא אמר לי. מעולם לא ראיתי סרט של ארול פלין, אבל הבנתי שזו מחמאה גדולה.

מובן שהיו לנו ויכוחים בכנסת, אבל זה מובן מאליו.

לכן, אם אני רוצה שנתניהו יסולק מהממשלה, ובהקדם האפשרי, זה לא נובע מרגשות אישיים. אני פשוט מאמין שהוא אסון למדינה.

השורה האינסופית של פרשות שחיתות, הצפות – וממשיכות לצוף – על פני המים, כמו צוללות – מחייבות את סילוקו מיד. ועוד לא הגענו אפילו לצוללות מתוצרת גרמניה, המבטיחות גילויים חדשים. כמי שהיה עורך של שבועון שהתמחה בגלוי פרשות שחיתות, יש לי אף לזה.

אנשים רבים ייהנו לראות את "ביבי" מאחורי סורג ובריח. לא אני. אילו זה היה תלוי בי, היה נשיא המדינה או היועץ המשפטי מציעים לו הצעה בנוסח ניקסון: התפטר מייד וכעבור חמש דקות תזכה בחנינה. אתה ואשתך. אין משפט. אין מאסר. לך הביתה ותהנה מהחיים.

כידוע, אין בעיה כספית. נתניהו איש עשיר. כראש-ממשלה לשעבר הוא יקבל קיצבה נדיבה. יש לו בית מפואר בקיסריה ודירה יקרה בירושלים. כל זה בתוספת הכסף שצבר מתשלומי השוחד שקיבל, כנראה, במשך שנים.

חוץ מזה, כל מו"ל בעולם יהיה מוכן לשלם לו מפרעה שמנה תמורת זיכרונותיו.

אם כן, אין צורך לרחם עליו.

הבעיה היא, מי יבוא במקומו?

המקום שיתפנה בכנסת יתמלא על-ידי עורכת-דין אלמונית, שהגיעה למקומה ברשימת הליכוד בתור "אישה חדשה". אך זה לא ממש חשוב.

השאלה החשובה היא: מי יהיה ראש-הממשלה הבא?

התפטרותו של נתניהו אין פירושה שהכנסת תתפזר באופן אוטומטי. אם מועמד אחר יצליח להרכיב קואליציה בעלת רוב בכנסת הנוכחית, הוא (או היא) יהיה ראש-הממשלה הבא. סיכוי כזה יש רק לחברי סיעת הליכוד.

אך האם יש מועמד סביר? אני בספק. כמו הרבה מנהיגים חזקים אך חסרי ביטחון עצמי, נתניהו לא דאג להכין לעצמו מחליף. להיפך, הוא הרחיק כל מועמד אפשרי.

המנהיגות הנוכחית וכל השרים הנוכחיים של הליכוד ובעלי-בריתו הם אפסים. קשה לי לדמיין אחד מהם כמי שיהיה אחראי לעתיד המדינה. אפילו לא את מירי רגב.

אם איש לא יצליח להקים ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית, יהיה צורך לבחור בכנסת חדשה.

האם בחירות חדשות יביאו לכנסת רוב שונה? אולי, אך סביר שלא.

במדינה נורמלית, אחרי שורה אינסופית של פרשות שחיתות, היה השלטון עובר לאופוזיציה, ואחד ממנהיגיה היה הופך לראש-הממשלה. פשוט.

אבל ישראל אינה מדינה נורמלית. בין השמאל והימין פעורה אצלנו תהום, ואמצע אין. כמעט ואין אצלנו אפשרות שגוש גדול של בוחרים יזוז מהימין לשמאל. אצלנו אין אפילו הסכמה על ההתנהגות הראויה של ראש-הממשלה.

פעם אמר לי איש חכם: "אם ראש-ממשלה בריטי ימלא את המשרות החשובות במדינה במקורביו, יגידו שהוא מושחת. אם מנהיג מצרי לא יעשה כך, יגידו שהוא רשע. "מה זאת אומרת, אתה זכית בפרס הגדול ואינך מתחלק בו עם בני משפחתך?"

נראה שככל שמתגלות עדויות רבות יותר על השחיתות של נתניהו, כן מתחזקת התמיכה בו מצד חברי מפלגתו. לדעתם הכל השמצות של השמאל המנוול. הכל פייק ניוז. המשטרה משתפת פעולה עם מפלגת-העבודה האשכנזית הבוגדנית (למרות שמפקד המשטרה הוא ממוצא תימני חובש כיפה, שנבחר אישית על-ידי נתניהו מתוך שורות השב"כ.)

אם כך, ראש-הממשלה הבא ייראה פחות או יותר כמו נתניהו. אז מה יקרה?

30 מחברי הכנסת הנוכחית הם אנשי הליכוד, 10 אנשי "כולנו", 8 הבית היהודי, 7 ש"ס, 6 מפלגתו של אביגדור ליברמן ו-6 המפלגה החרדית. זוהי הקואליציה הקיימת – 67 בסך-הכל.

האופוזיציה מורכבת מ-24 אנשי מפלגת-העבודה (הנקראת עכשיו "המחנה הציוני"), 11 "יש עתיד" של יאיר לפיד, 5 מרצ. שאר ה-13 שייכים לגוש המפלגות הערביות, שכמעט איש אינו סופר אותם. הכל ביחד: 53.

בהנחה שתוצאות הבחירות הבאות תהיינה פחות או יותר דומות, הן תמשוכנה את העיניים כמעט אוטומטית ל"כולנו". מנהיגה הבלתי-מעורער הוא משה כחלון, שר-האוצר המחייך-תמיד, הנחשב לאיש מתון וליברלי יחסית. האם הוא מסוגל לעבור ממחנה למחנה?

כולם מניחים שבבחירות הבאות מפלגת-העבודה תרד. אחרי שהחליפה מנהיגים כמו גרביים, היא בחרה במנהיג מזרחי, אבי גבאי, כדי להיפטר מהקללה של "מפלגה אשכנזית". זה לא הצליח. בהנהגת גבאי הוסיפה המפלגה לשקוע. (הליכוד, שהרוב הגדול של חבריו הם מזרחיים, בוחר תמיד במנהיג אשכנזי.)

אם מפלגת-העבודה יורדת, "יש עתיד" של לפיד עולה. מפלגתו עשויה בהחלט להפוך למפלגה הגדולה ביותר בכנסת. כך יקרה שלפיד יהפוך למועמד סביר לראשות הממשלה, בתנאי שיצליח למשוך את כחלון לצידו.

אבל מי זה לפיד? הוא פוליטיקאי מושלם. לפיד נראה טוב בטלוויזיה. הוא מדבר יפה ואינו אומר כלום. החלל הריק האידיאולוגי הזה הוא יתרון גדול: הוא כל דבר לכל אדם.

אביו, שאותו הכרתי היטב, היה פליט שואה, שזכר היטב את ילדותו בגטו של בודפשט. הוא היה פוליטיקאי ליברלי, אך בעל השקפה לאומנית קיצונית. יתכן מאוד שבנו יהיה כמוהו.

אז מה יעשה ראש-הממשלה לפיד בעניין השלום? איש אינו בטוח. יהיה קשה לו מבחינה נפשית לכלול בממשלתו ערבים – דבר שימנע ממנו רוב פרלמנטרי. אבל יתכן שהערבים יתמכו בו "מבחוץ", כפי שתמכו בשעתו ביצחק רבין – דבר שאיפשר לרבין להגיע להסכם אוסלו. אך יש המזהירים שלפיד עוד יגרום לנו "להתגעגע לנתניהו".

רבים חולמים על מפלגה חדשה לגמרי - חזית רחבה של כל היסודות הליברליים, המתקדמים ושוחרי-השלום, בראשות מנהיגות צעירה וחדשה, שתבצע אוברול כללי של החיים הפוליטיים בישראל. אבל כרגע אין סימן לכך.

להיפך, צעירים טובים רבים מואסים בפוליטיקה ומתמסרים לפעולה ישירה נגד המתנחלים ולהגנה על האוכלוסייה הערבית. צעירות וצעירים נהדרים, המבצעים פעולות חשובות – אך ללא השפעה על הפוליטיקה. אולם לרוע המזל, הפוליטיקה היא הקובעת את עתידנו.

אני אוהב את ישראל. הרי חבריי ואני הקמנו אותה ושילמנו על כך בדמנו (פשוטו כמשמעו). ליבי כואב כשאני רואה מה מתרחש.

אבל אני נשאר אופטימי. אני ממשיך להאמין שאיכשהו, בצורה כלשהי, ההצלה בוא תבוא. יעלו כוחות פוליטיים חדשים.

כמו שאומרים ידידינו המוסלמים: אינשאללה.