בסוף שנת 1941 תקפה יפאן את ארצות-הברית והכריזה מלחמה. בעקבותיה עשתה זאת גרמניה הנאצית, שהכריחה את כל גרורותיה לעשות כך גם הן.

הבדיחה מספרת ששגריר הונגריה בא לשר-החוץ האמריקאי, קורדל הל, כדי למסור את הכרזת-המלחמה. השר החליט להתל בו.

"הונגריה, הונגריה," הוא תמה, "האם אתם רפובליקה?"

"לא," אמר השגריר, "אנחנו ממלכה."

"אז מי המלך שלכם?" שאל השר.

"אין לנו מלך. להונגריה יש עוצר, אדמירל הורטי."

"אדמירל?" שאל השר, " אז יש לכם צי גדול?"

"אין לנו צי בכלל, כי אין לנו מוצא אל הים."

"מעניין, ממלכה בלי מלך, אדמירל בלי צי. אז מדוע אתם מכריזים עלינו מלחמה? יש לכם תביעות מאיתנו?"

"לא, יש לנו תביעות מרומניה."

"אז מדוע אתם לא מכריזים מלחמה על רומניה?"

"אי-אפשר. רומניה היא בעלת-הברית שלנו!"

אני נזכר בבדיחה הזאת בכל פעם שבנימין נתניהו משמיע את איומיו מקפיאי-הדם נגד איראן. המאבק נגד איראן עומד בראש סדר-היום שלו. הוא מזהיר בפני החימוש הגרעיני של איראן, שאינו קיים, ומאיים עליה בפצצה הגרעינית הסודית שלנו.

מדוע?

השד יודע. אני מחפש בנרות סיבה כלשהי למלחמה ישראלית-איראנית, מלחמה גרעינית לחיים או למוות, ולא מוצא. לא-כלום. ניינטה.

מלחמות בין מדינות נובעות מניגודי אינטרסים. האם יש ניגוד אינטרסים בין ישראל ואיראן?

ממש לא.

כל עוד אין שלום בין ישראל והעם הפלסטיני, יש לישראל מאבק בעולם הערבי, המסרב להכיר בה ולקיים יחסים איתה. ישראל מקיימת מצב של כמעט-מלחמה עם סוריה וחיזבאללה.

איראן מבקשת להיות המעצמה המוסלמית המובילה במרחב, ולכן היא במצב של כמעט-מלחמה עם סעודיה ובעלות-בריתה, השואפות גם הן לשלטון במרחב הערבי. זה נראה כמו בסיס איתן של שותפות-אינטרסים בין איראן וישראל.

ואכן, לא לפני הרבה זמן הייתה קיימת ברית אמיצה, אם כי בלתי-רשמית, בין איראן וישראל. זה היה בימי השאה. ישראלים עשו אז באיראן כבתוך שלהם. איראן היתה בסיס לפעולה הישראלית הנרחבת, הפוליטית והצבאית, בכורדיסטאן העיראקית. השב"כ הישראלי אימן את ה"שבק" המפחיד, שרות-הביטחון האיראני. מכל מדינות העולם, מלבד ארצות-הברית, איראן הייתה הידידה הקרובה ביותר של ישראל.

אז מה קרה? המשטר באיראן השתנה. השאה גורש, והאייתוללות תפסו את מקומו. האייתוללות הם אנשי-דת (אייתוללה – "אות אללה"). בשם הדת המוסלמית-השיעית הם מקללים את המדינה היהודית.

אבל אידיאולוגיה דתית אינה מחליפה את האינטרסים הבסיסיים של מדינה. אלה מבוססים על נתונים ממשיים, ובעיקר על הגיאוגרפיה. אפילו מלחמות-הדת של המאה ה-17 באירופה נבעו קודם כל מאינטרסים לאומיים. הדת שימשה בעיקר לקישוט.

האינטרסים הלאומיים אינם משתנים כאשר משתנה המשטר.

הדוגמה האקטואלית הבולטת ביותר היא רוסיה. המשטר הקומוניסטי קרס ואת מקומו תפס ולדימיר פוטין הימני. אבל הוא ממשיך במדיניות החוץ הסובייטית כאילו לא קרה כלום – כשם שהסובייטים בשעתו המשיכו במדיניות-החוץ של הצארים.

ואכן, כאשר זה נגע באינטרסים החיוניים של איראן, האייתוללות לא בחלו בסיוע ישראלי. בימי מלחמת איראן-עיראק סיפקה להם ישראל נשק. זה קרה כמעט בגלוי בפרשת "בני-הערובה האמריקאים" – אמריקה סיפקה נשק לישראל, ישראל העבירה אותו לאיראן, ובתמורה שיחררו האייתוללות אסירים אמריקאים. ידידי עמירם ניר, אז שליח הממשלה, אף טס לטהראן למסור את הכלים.

המחשבה שהאייתוללות עלולים לתקוף את ישראל, בעלת הנשק הגרעיני (ולהסתכן בחורבן מוחלט של ארצם) גובלת בטירוף.

איראן היא אחת ממדינות-התרבות העתיקות ביותר בעולם, כמעט כמו מצריים. בהשוואה אליה, התרבות היהודית היא אחות קטנה. יש אומרים שהדת היהודית מכילה הרבה אלמנטים של התרבות הפרסית הקדומה.

המלך כורש "הגדול" ייסד את האימפריה הגדולה ביותר בעולם (עד אז). הוא הביא תרבות של סובלנות וקידמה לכל הארצות שכבש. במסגרת זו שלח את הגולים הישראלים מבבל הביתה. זאת הייתה "שיבת ציון", שלדעת מומחים רבים הייתה ההתחלה האמיתית של הדת היהודית.

נכון, זה היה מזמן-מזמן. אבל, כאמור, אינטרסים לאומיים הם בני-קיימא.

אז מדוע הם מקללים אותנו עכשיו? מדוע הם שופכים עלינו אש וגפרית?

פשוט מאוד. השנאה לישראל היא בידי האיראנים מכשיר להגשמת מטרותיהם האמיתיות.

המטרה האמיתית של האיראנים היא להשתלט על העולם הערבי במזרח התיכון. הם עושים זאת באופן שיטתי ובהצלחה לא-מבוטלת. העולם הערבי שונא את ישראל. לכן השינאה לישראל היא מכשיר יעיל.

בצורה די מוזרה, בנימין נתניהו אימץ לעצמו את אותו ההיגיון, רק בכיוון ההפוך. דונלד טראמפ שונא את האייתוללות. רבים בעולם המערבי פוחדים מהם. על כן הפך נתניהו את השינאה לאיראן לכרטיס-הביקור שלו. הוא מסתובב בעולם ומוכר רק את הסחורה הזאת. זה הנושא העיקרי בנאומים המלהיבים שלו בעצרת האו"ם, בקונגרס האמריקאי ובאיפא"ק.

זוהי גם תרופה טובה לצרות האישיות שלו. נתניהו שקוע עכשיו עד צוואר בפרשות-שחיתות, ובכללן פרשות של שוחד בממדים אדירים. מעריציו מוכנים להתעלם מפרשות אלה, מפני שנתניהו לטעמם מגן של ישראל מפני הסכנה הנוראה של האייתוללות, הרוכבים על טילים.

מכיוון שגם הנשיא טראמפ לוקה באותו השיגעון ביחס לאיראן, הוא מאיים עכשיו לבטל את השתתפות ארצות-הברית בהסכם הבינלאומי, שבו התחייבה איראן להימנע מפיתוח נשק גרעיני תמורת יתרונות מסוימים. ההטפה האנטי-איראנית של נתניהו מחזקת את הקשר בין שני האישים.

לאחרונה הקימו האיראנים בסיסים בסוריה ובלבנון, לא הרחק מגבול ישראל. חיל-האוויר הישראלי מפציץ אותם מזמן לזמן, ומפרסם תצלומים כדי להראות את הנזק. ההפצצות האלה מעלות, כמובן, את קרן האיראנים בעיני הערבים. כך שכל הצדדים מרוצים.

בכל זאת, זה מצב מסוכן. הוא מבוסס על הסכסוך הישראלי-ערבי, העלול להתפוצץ בכל רגע בצורות שונות. "מומחים צבאיים" ישראלים מנבאים עוד מלחמה ישראלית-ערבית שתפרוץ בקרוב, מן הסתם נגד סוריה ולבנון. השבוע נוסו בארץ צופרי-האזעקה.

הדרך הטובה ביותר למניעת מלחמה זו היא עשיית שלום עם העולם הערבי. פירוש הדבר: עשיית שלום עם הפלסטינים לפני הכל.

נתניהו אומר לנו בגאווה שהוא השיג הישג נדיר: שיתוף-פעולה עם סעודיה והאמירויות, העסוקות עכשיו במלחמה של ממש עם שבטי הטוטי בתימן, הנתמכים על-ידי איראן. הסעודים אינם מתקרבים לניצחון.

שיתוף-הפעולה הישראלי-סעודי הוא, כמובן, סודי לגמרי. יורש-העצר הסעודי, רודן צעיר וחסר כל ניסיון, אינו יכול להודות בגלוי בשותפות זו, מפני שהמוני הערבים בכל מקום, וגם בממלכתו שלו, רואים בישראל את האויב הנורא מכל.

אין מדינה ערבית שיכולה לכונן שלום אמיתי עם ישראל כל עוד נמשך הכיבוש הישראלי בפלסטין וכל עוד מקיימת ישראל שם מישטר של דיכוי אכזרי. אמנם, תכנית-השלום הסעודית הישנה עוד מונחת באיזשהו מקום, אבל ממשלת-ישראל מתעלמת ממנה לגמרי.

נכון, ישראל חתמה מזמן על הסכמי-שלום עם מצריים וירדן, אך בפועל אין מצב של שלום בינינו ובין שתי מדינות אלה. ההתלהבות המקורית התנדפה מזמן. ממשלות מצריים וירדן מקיימות את היחסים עם ישראל ברמה הנמוכה ביותר, משום שהמוני האדם בארצות אלה שונאים את ישראל.

פשוט אין דרך לעקוף את הפלסטינים.

ידידים אמיתיים של ישראל היו צריכים לייעץ לנתניהו למהר ולעשות שלום כל עוד אבו-מאזן נמצא בשטח. בעוד שבועיים ימלאו לו 83 שנים, ויש שמועות שהוא לא בקו הבריאות. אבו-מאזן הוא מחוייב לשלום. דיברתי איתו על השלום עוד בתוניס, לפני 30 שנה. אין לו יורש בטוח, וזה שיבוא במקומו עלול להיות הרבה, הרבה פחות מחויב לשלום .

אבל לנתניהו לא איכפת. השלום אינו תופס מקום בראשו. הוא הרבה יותר עסוק בסכסוך, עם הערבים וגם עם האיראנים.

אחרי ככלות הכל, מה טעם החיים כשאין אויבים?