ככל שאבו-מאזן מתקרב לסיום תפקידו, כן מחריפה לשונו.

לא מכבר דיבר על דונלד טראמפ ואיחל לו "ייחרב ביתך". בערבית זה נשמע פחות חריף מאשר בעברית, אבל גם בערבית זו אינה לשון רגילה בדיבור על ראש-מדינה.

עכשיו דיבר אבו-מאזן על השגריר האמריקאי בישראל, דייוויד פרידמן, ופנה אליו בלשון "יא איבן כלב!" גם זה דיבור הנשמע בסלנג הערבי פחות חריף מאשר בעברית, אבל הוא חריף למדי. (אגב, שתי הקללות מבליטות שוב את הקירבה בין שתי השפות.)

קשה להגיד שפרידמן זה אינו ראוי לכינוי. הוא יהודי חובש-כיפה, המזדהה לחלוטין עם המתנחלים הקיצוניים ביותר בשטחים הכבושים. הוא מתאים יותר לתפקיד השגריר הישראלי בוושינגטון מאשר לתפקיד השגריר האמריקאי בירושלים.

גם זה היה בעייתי, מפני שפרידמן אמר על היהודים הליברלים באמריקה שהם "גרועים מקאפואים" – קאפואים (קיצור ל"משטרת המחנה" בגרמנית) היו האסירים שעזרו לנאצים במחנות-הריכוז.

זו די חוצפה למנות פשיסט יהודי-אמריקאי לתפקיד השגריר האמריקאי בישראל. זה לא יכול לקרות במדינה נורמלית. מקובל בעולם שאין שולחים שגריר לארץ שבה יש לו מעורבות אישית. אבל לטראמפ לא איכפת. לא איכפת לו מישראל, לא איכפת לו מהפלסטינים.

אז מה כן איכפת לו? איכפת לו לרכוש קולות בבחירות אמריקאיות. שליחת יהודי דתי כשגריר לירושלים עשויה להביא לו קולות יקרים מהקהילה היהודית באמריקה. יהודי אמריקה מצביעים בדרך כלל בעד המפלגה הדמוקרטית היריבה. מדוע? מפני שהדמוקרטים מייצגים זה דורות את העולים החדשים לאמריקה – את האירים שבאו לפני היהודים ואת האסיאתים שבאו אחריהם.

אבל רוב יהודי אמריקה ימשיכו להצביע בעד הדמוקרטים, למרות הכיפה שעל ראשו של פרידמן. להיפך, יש קולות בקהילה המאשימים את המנהיגים היהודים בהזנחת ענייניהם של היהודים בארצות-הברית, כגון המלחמה באנטישמיות המקומית, מפני שהם עוסקים אך ורק בתמיכה בממשלת ישראל.

אבל התומכים החשובים ביותר של טראמפ הם מיליוני האוונגליסטים – נוצרים דתיים בעלי אמונה מיוחדת משלהם. הם מאמינים כי ישוע הנוצרי יחזור לכדור-הארץ בתנאים מסויימים. התנאי הראשון הוא שיבת היהודים לארץ הקודש. האוונגליסטים אינם מגלים ליהודים מה אמור לקרות להם אחר-כך: על כל היהודים להתנצר, ומי שלא יתנצר יושמד.

נשמע מוזר? כאלה הם. ומכיוון שטראמפ זקוק למיליוני קולות אלה, שבלעדיהם לא היה נבחר מלכתחילה, הוא פועל בהתאם לדיעות המשוגעות של הכת הזאת.

התוצאה היא שהנשיא האמריקאי מתעלם לחלוטין מזכויות העם הפלסטיני ושאיפותיו. מבחינתו, העם הפלסטיני פשוט חייב לקבל מה שהוא מכין להם, כאילו זורקים עצם לכלב. מה בדיוק? תוכנית-השלום הגאונית של טראמפ עדיין בגדר סוד. אבל די לדעת מי מופקד על הכנתה: עוד יהודי, חתנו יארד קושנר.

לכן אין זה פלא שאבו-מאזן מיואש. הוא יודע שעד סוף כהונתו לפלסטינים לא יקרה שום דבר טוב.

מאז התהוות האומה הפלסטינית המודרנית לא היה מצבה כל-כך רע כפי שהוא עכשיו.

תושבי פלסטין התחילו לחוש שהם אומה חדשה ונפרדת בסוף מלחמת-העולם הראשונה, כאשר קרסה הממלכה העות'מאנית. בתצלומים של ההפגנות של אז כבר נראה הדגל הפלסטיני, שחור-לבן-ירוק-אדום. עד אז נחשבו הפלסטינים כ"סורים דרומיים". אבל כאשר סוריה נמסרה לצרפתים ופלסטין לבריטים, הקשר הזה נותק.

מאז עברו על הפלסטינים אירועים רבים – הפלישה הציונית, המרד הערבי הגדול, החלטת האו"ם, עזיבת הבריטים, מלחמת תש"ח, הנכבה, המלחמות השונות, עלייתו ורציחתו של יאסר ערפאת, ועוד. אך מעולם לא היה מצבם כל-כך נואש כמו עכשיו.

נכון, ליבם של כל העמים הערביים, וכלל המוסלמים, נשאר נאמן לפלסטינים. אבל אין אף ממשלה ערבית – או מוסלמית – אחת שאינה מוכנה למכור את העניין הפלסטיני למען האינטרסים שלה. ברחבי העולם יש הרבה אהדה רגשית לפלסטינים, אך שום ממשלה אינה מוכנה לנקוף אצבע למענם. והמעצמה החשובה ביותר בעולם מתייצבת עכשיו נגדם בגלוי ובתוקף.

כאילו כל זה אינו מספיק, בא הפילוג העמוק בין אש"ף בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה. זה כל-כך מתאים לישראל שקשה להימנע מהחשד שידיים ישראליות בוחשות בקדרה.

בין הירדן והים חיים כיום כ-13 מיליון בני-אדם, חציים יהודים וחציים ערבים. לערבים יש יתרון קטן, והיתרון הזה עומד לגדול בהתמדה בגלל ריבוי הלידות. זה די מבהיל את הדמוגרפים הציונים. אבל אם "מנתקים" את רצועת עזה מהארץ, מספר הפלסטינים פוחת בשני מיליון נפש, והתמונה נראית קצת פחות מבהילה.

זה מה שקורה עכשיו. יש הסכמה אילמת בישראל שלא "לספור" את תושבי הרצועה. הם אינם. יוק. מתייחסים רק גדה. ואותה צריכים, איכשהו, לייהד.

למצב נואש יש יתרון אחד גדול. הוא מעורר חיפוש אחר רעיונות חדשים.

זה מה שקורה עכשיו בצד הפלסטיני. מבלי לחכות להחלפת אבו-מאזן במנהיג פלסטיני חדש, צצים פתרונות חדשים.

יאסר ערפאת הסביר לי פעם מדוע עלה על הדרך לאוסלו. ניסינו את הכל, אמר. ניסינו מאבק מזוין. ניסינו דיפלומטיה. ניסינו מלחמות. הכל נכשל. אז החלטתי לעלות על דרך חדשה – דרך השלום עם ישראל. (הסימן הראשון לכך היה כאשר הזמין אותי לפגישה בביירות.)

עכשיו ברור שדרך אוסלו נכשלה. יצחק רבין נרצח. בישראל שולט עכשיו הימין הקיצוני, השודד אדמות פלסטיניות ומיישב עליהן מתנחלים. בראש ישראל עומד אדם ימני קיצוני, שונא פלסטינים, סיפוחיסט מבטן ולידה. הדרך הזאת חסומה. דורו של אבו-מאזן, דורו של ערפאת, הגיע למבוי סתום.

והנה קם דור חדש, צצים רעיונות חדשים, ובעוד שבועות מספר עשויה להתחיל תקופה חדשה בתולדות העם הפלסטיני (ובתולדות ישראל).

תמיד היו בקרב הפלסטינים קולות שדגלו במאבק בלתי-אלים. הם לא מצאו כמעט אוזן קשבת, מפני שאין להם אחיזה במסורת הערבית. המאבקים בקרב העולם הערבי היו כמעט תמיד אלימים. מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ונלסון מנדלה לא היו מוסלמים.

עכשיו פתאום מתעורר בעם הפלסטיני רעיון המאבק הבלתי-אלים. לא בשל תוכנו המוסרי, אלא בשל יעילותו.

בקרוב עומדים הפלסטינים לפתוח במערכה בלתי-אלימה. מטרתה המוצהרת היא שיבת הפליטים. מאות אלפי פלסטינים אמורים להגיע לגבול ישראל, תחילה ברצועת-עזה ואחר-כך במקומו אחרים. הם לא אמורים להתעמת עם צה"ל, וגם לא לפרוץ את הגדר, אלא להקים מחנות-אוהלים בצד הפלסטיני של הגדר ולהישאר בהם תקופה ארוכה.

זוהי שיטה בדוקה בעולם. העניין הפלסטיני הרדום יקום לפתע לתחייה. עיתונאים מכל העולם יזרמו למחנות הפלסטינים כדי לדווח. המחנות יעמדו במרכז החדשות בעולם. ברחבי אירופה יקומו אוהלי תמיכה. בעולם הערבי יתקשו האמירים והנסיכים לבלום את גילויי האהדה.

ומה הלאה? אללה גדול.

בעיניים שלי, יש בתוכנית הזאת פגם רציני אחד: המטרה המוצהרת.

אילו הייתה תנועת המחאה מתמקדת בריבונות הפלסטינית, היה העולם מקבל אותה בברכה. יש כיום קונסנזוס עולמי נגד הכיבוש הישראלי ולמען העצמאות הפלסטינית. גם בישראל יש לרעיון הזה אוהדים רבים. "שתי מדינות לשני עמים" מול מדינה קולוניאלית מדכאת, עצמאות מול כיבוש – הבחירה ברורה.

בעיית הפליטים שונה לגמרי. במהלך מלחמת תש"ח הורחקו כ-650 אלף פלסטינים מבתיהם. חלקם ברחו מאירועי המלחמה, חלקם גורשו בכוונה תחילה. בינתיים גדלו משפחותיהם לכדי 6 מיליון.

חלקם חיים בגדה המערבית, חלקם ברצועת-עזה. אחרים חיים במדינות השכנות, חלקם פזורים ברחבי העולם. חלקם היכו שרשים בארצות מגוריהם והתחילו בחיים חדשים, וחלקם חיים עדיין כפליטים ונתמכים על-ידי מוסדות בינלאומיים. כולם נכספים לבתי אבותיהם.

החזרתם לשטח ישראל פירושה סופה של מדינת ישראל וגירוש מיליוני ישראלים ממקומות מגוריהם. זה ניתן להשיג רק באמצעות מלחמה.

האם זוהי בעיה שאין לה פיתרון? אני מאמין שיש. פעם, אחרי פגישה נרגשת מאוד עם פלסטינים באמריקה, אמרתי לרחל אשתי: "את יודעת מהי ההתרשמות שלי? שהאנשים האלה מעוניינים פחות בשיבה בפועל מאשר בסיפוק מוסרי. הם רוצים שישראל תודה במעשיה ותתנצל."

כאשר ניסחתי תוכנית-שלום, הצעתי (א) שישראל תתנצל רשמית, (ב) שישראל תחזיר מיספר סמלי של פליטים, ו(ג) שישראל תשלם פיצויים לכל השאר.

כמה פליטים יורשו לחזור? בעבר הוזכר מספר של 100 אלף אנשים. מאז גדלה ישראל פי כמה. אני מאמין שנוכל להחזיר יותר. במסגרת של שלום והשלמה, גם מספר של חצי מיליון חוזרים, שיתווספו למיליון וחצי האזרחים הערבים הנוכחים, אינו נורא.

דנתי על כך עם יאסר ערפאת. התרשמתי שהוא מסכים פחות או יותר, אך שומר על בעית-הפליטים כעל קלף למיקוח. על כל פנים, לא זה המכשול העיקרי לשלום.

אז מדוע לחזור 70 שנה? במערכה פלסטינית גדולה, כזו המתוכננת עכשיו, מוטב להתרכז בעיקר: סיום הכיבוש והקמת מדינת-פלסטין לצד מדינת-ישראל.

מאבק בלתי-אלים הוא רעיון מצוין. הדבר מזכיר לי את אימרתו של אבא אבן: "עמים ומדינות עושים תמיד את הדבר הנכון, אחרי שכל שאר האפשרויות מוצו." .