"היי! תורידו את הידיים מטיבט!" קוראת הקהילה הבינלאומית, "אבל לא מצ'צ'ניה! לא מחבל הבאסקים! ובוודאי שלא מפלסטין!" וזו לא בדיחה.

כמו כולם, גם אני בעד זכותו של העם הטיבטי לעצמאות, ולא כל שכן לאוטונומיה. כמו כולם, גם אני מגנה את ממשלת סין על מעשיה שם. אבל שלא כמו כולם, אינני מוכן לצאת ולהפגין.

מדוע? מפני שיש לי הרגשה סתומה שמישהו שוטף לי את המוח, שיש כאן תרגיל של צביעות.

לא איכפת לי שיש כאן מניפולציה גלויה לעין. הרי לא במקרה פרצו המהומות בטיבט ערב האולימפיאדה העומדת להתקיים בבייג'ין. זה בסדר. לעם הלוחם על חירותו מותר לנצל כל הזדמנות הנקרית בדרכו כדי לקדם את מאבקו.

אני תומך בטיבטים למרות שברור שהאמריקאים מנצלים את המאבק הזה לצרכיהם. ברור שהסי-איי-אי תיכנן ואירגן את המהומות, ושהתקשורת האמריקאית מובילה את המערכה העולמית. זהו חלק מהמאבק הסמוי בין המעצמה השלטת, ארצות-הברית, נגד המעצמה העולה, סין - מין מהדורה חדשה של "המשחק הגדול" שהתנהל במאה ה-19 במרכז אסיה בין האימפריה הבריטית לרוסיה. טיבט היא קלף במשחק הזה.

אני מוכן אפילו להתעלם מהעובדה שהטיבטים הנחמדים ערכו פוגרום רצחני נגד סינים תמימים, הרגו נשים וגברים ושרפו חנויות ובתים. דברים מגונים כאלה עלולים לקרות במהלך של מלחמת-שחרור.

לא, מה שבאמת מפריע לי זו הצביעות של התקשורת העולמית. סביב המאורעות בטיבט היא רועשת וגועשת. באלפי מאמרים ראשיים ותכניות-ראיונות שופכים קללות וגידופים על סין הרשעה. מתקבל הרושם שהטיבטים הם העם היחידי בעולם שזכותו לעצמאות נשללת ממנו ביד גסה, שאם רק תסיר בייג'ין את ידיה המלוכלכות מארץ הנזירים כתומי-הגלימות, העולם יבוא על תיקונו.

אין ספק, לעם הטיבטי מגיעה הזכות לשלוט בארצו, לקדם את תרבותו הייחודית, לטפח את מוסדותיו הדתיים ולמנוע ממתנחלים זרים להציף את ארצו.

אך האם לא מגיעות אותן הזכויות לכורדים בתורכיה, בעיראק, באיראן ובסוריה? לתושבי סהרה המערבית, הכבושה בידי מרוקו? לבאסקים בספרד? לקורסיקאים בצרפת? לאירלנדים הצפוניים, הכפופים עדיין לשלטון הבריטי, גם אחרי שהושגה שם שביתת-נשק הראויה להערכה. ורשימת דורשי העצמאות ארוכה-ארוכה.

מדוע מאמצת התקשורת העולמית אל ליבה מאבק-שחרור אחד, אך מתעלמת ברובה בציניות גמורה ממאבק-שחרור אחר? מדוע דמו של טיבטי אחד סמוק יותר מדמם של אלף אפריקאים בקונגו המזרחית?

אני שב ומתחבט בתעלומה זו, ולא מוצא לה תשובה מספקת.

הפילוסוף עמנואל קאנט דרש שנתנהג כך, שתמצית מעשינו תוכל להפוך לחוק כללי. לזה הוא קרא "צווי מוחלט". (הנוסח המקורי הרבה יותר מסובך, אבל מה לעשות, קאנט היה גרמני.) האם היחס לבעיית טיבט מתאים לדרישה זו? האם הוא משמש דוגמה לטיפול בשאיפת-השחרור של כל העמים המדוכאים?

לא.

אם כן, מה גורם לתקשורת העולמית להפלות בין מאבקי-השחרור השונים המתנהלים עתה ברחבי העולם?

הנה כמה מן האפשרויות שעולות:

• האם העם הנאבק לשחרור הוא בעל ייחוד אקזוטי?
• האם הוא עם המעורר אהדה, עם "סקסי" מבחינה עיתונאית?
• האם עומד בראש המאבק אדם סימפטי, חביב על התקשורת?
• האם השלטון המדכא שנוא על התקשורת, או שהתקשורת נוטה לו חסד?
• האם השלטון המדכא נמנה עם ידידי ארצות-הברית? זהו גורם חשוב, מכיוון שארצות-הברית שולטת בחלק גדול מהתקשורת העולמית. סוכנויות-הידיעות ורשתות הטלוויזיה שלה מעצבות במידה רבה את סדר-היום ואת המינוח של התקשורת העולמית.
• האם מעורבים בסכסוך אינטרסים כלכליים?
• האם יש לעם המדוכא דוברים מוכשרים, המסוגלים למשוך תשומת-לב ולהציג מיצג המתאים לצורכי התקשורת?

מבחינות אלה, אין כמו העם של טיבט. יש לו נתונים אידיאליים.

הוא ממוקם באחד הנופים היפים בעולם, לרגלי הרי ההימלאיה. במשך מאות שנים, עצם ההגעה לשם הייתה הרפתקה. הדת הייחודית שלו עוררה סקרנות ואהדה. אי-האלימות שלה מושכת לב ומחפה גם על מעשי-זוועה כמו הפוגרום האחרון. המנהיג הגולה, הדלאי לאמה, הוא דמות רומנטית, כוכב של תקשורת. המשטר הסיני שנוא על רבים - על הקפיטליסטים מפני שזוהי דיקטטורה קומוניסטית, ועל הקומוניסטים מפני שהפך למשטר קפיטליסטי. הוא מטפח חומרנות מכוערת ושלוחת-רסן, בניגוד גמור לנזירים הבודהיסטיים, המבלים את זמנם בתפילה ובהתבוננות פנימית.

כאשר סין בונה רכבת לבירת טיבט על פני אלף קילומטרים, אין מתפעלים במערב מן ההישג ההנדסי. מה שמדגישים (בצדק) הוא מפלצת-ברזל, המביאה לשטחים הכבושים מאות אלפי מתנחלים סיניים בני הלאום השליט (האן).

וכמובן - סין היא מעצמה עולה, שהצלחתה הכלכלית מאיימת על ההגמוניה האמריקאית בעולם. חלק גדול של הכלכלה האמריקאית החולה כבר שייך, בעצם, לסינים. האימפריה האמריקאית האדירה שוקעת בחוב חסר-תוחלת, וסין היא בעלת-החוב הגדולה. התעשייה האמריקאית עוברת לסין, ולוקחת איתה את מקומות-העבודה של מיליונים.

לעומת הנתונים האלה, מה יכולים הבאסקים, לדוגמה, להציע? גם הם, כמו הטיבטים, יושבים על טריטוריה רצופה, שמרביתה בספרד ומקצתה בצרפת. גם הם עם עתיק, בעל לשון ותרבות ייחודיות. אבל אלה אינן אקזוטיות, ואינן מושכות עניין מיוחד. אין גלגלי-תפילה. אין נזירים עטורי-גלימות.

לבאסקים אין מנהיג רומנטי כמו נלסון מנדלה או הדלאי-לאמה. המדינה הספרדית, שקמה על חורבות הדיקטטורה העקובה-מדם של פרנקו, נהנית מאהדת העולם. ספרד שייכת לאיחוד האירופי, שהוא בעל-הברית של ארצות-הברית.

המאבק המזוין של המחתרת הבאסקית מעורר סלידה אצל רבים ונחשב ל"טרור", בייחוד אחרי שספרד העניקה לחבל הבסקים אוטונומיה מרחיקת-לכת. בתנאים אלה אין לבאסקים שום סיכוי לזכות בתמיכה עולמית לשאיפתם לעצמאות.

הצ'צ'נים היו, לכאורה, צריכים להיות במצב יותר טוב. גם הם עם נפרד, שנשלט זה זמן רב על-ידי הצארים של האימפריה הרוסית האדירה - ובכללם סטאלין ופוטין. אבל אבוי, הם מוסלמים - ובעולם המערבי תפסה האיסלאמו-פוביה את המקום שהיה במשך מאות שנים שמור לאנטי-שמיות. האיסלאם הפך שם נרדף לטרור, רואים בו דת של דם ורצח. עוד מעט יגלו שהמוסלמים שוחטים ילדים נוצריים ומשתמשים בדמם לאפיית פיתות. במציאות זוהי דתם של עשרות עמים שונים זה מזה, מאינדונזיה עד מרוקו, מקוסובה עד זנזיבר.

ארצות-הברית אינה פוחדת ממוסקווה כפי שהיא פוחדת מבייג'ין. בניגוד לסין, רוסיה אינה נראית כמדינה העלולה להיות למעצמה השלטת במאה ה-21. אין למערב עניין בחידוש המלחמה הקרה, כפי שיש לו עניין במסע-צלב חדש נגד האיסלאם. הצ'צ'נים המסכנים, שאין להם מנהיג כריזמטי ודוברים מצטיינים, ירדו מהכותרות. פוטין יכול להכות בהם כרצונו, להרוג רבבות ולמחוק ערים שלמות מעל פני האדמה, ואיש לא יצייץ.

זה לא מפריע לו, לפוטין, לתמוך בדרישתם של חבל אבחזיה ואוסטיה הדרומית להיפרד מגרוזיה, המרגיזה את רוסיה.

אילו ראה עמנואל קאנט את המתרחש בקוסובה, היה מתהפך בקברו.

החבל הזה תבע את עצמאותו מסרביה, וגם אני - לדוגמה - תמכתי בכך בכל לבי. זהו עם בעל ייחוד, שיש לו תרבות שונה (אלבנית) ודת משלו (איסלאם). אחרי שסלובודן מילושביץ, השליט הפופולרי של סרביה, ניסה לגרש את הקוסוברים מארצם, התעורר העולם והעניק את חסותו המוסרית והמעשית לעצמאות החבל.

הקוסוברים ממוצא אלבני מהווים כ-90% מאוכלוסיית המדינה החדשה, המונה שני מיליונים. שאר 10% הם סרבים - ואלה אינם רוצים להיות חלק ממדינת קוסובה החדשה. הם רוצים שהחבלים שלהם ייספחו לסרביה. לפי העיקרון של קאנט, האם הם זכאים לכך?

אני הייתי קובע עיקרון מוסרי-פרגמטי: כל אוכלוסייה היושבת בשטח מוגדר, שהיא בעלת ייחוד לאומי, זכאית לעצמאות. מדינה שיש בה אוכלוסייה כזאת צריכה לדאוג לכך שזו תרגיש בה בנוח, שתקבל את מלוא זכויותיה, שתיהנה משוויון, שתזכה באוטונומיה המספקת את מאווייה. בקיצור: שלא יהיה לה חשק להיפרד.

זה נכון לצרפתים בקנדה. לסקוטים בבריטניה, לכורדים בתורכיה, לקבוצות האתניות השונות באפריקה, לעמים הילידים באמריקה הלטינית, לטאמילים בסרי-לנקה ולרבים אחרים. ךכך אחד מהם הזכות לבחור בין שוויון מלא, אוטונומיה או עצמאות.

וכך אנחנו מגיעים, כמובן, לעניין הפלסטיני.

בהתחרות על התקשורת העולמית, אין לפלסטינים מזל. לפי כל הנתונים האובייקטיביים, הם זכאים לעצמאות מלאה, בדיוק כמו טיבט. הם יושבים בטריטוריה מוגדרת, יש להם ייחוד לאומי, יש גבול ברור בינם ובין מדינת-ישראל. צריך אדם להיות בעל מוח עקום מאוד כדי להכחיש זאת.

אבל הפלסטינים סובלים מכמה מכות-גורל: העם המדכא אותם תובע לעצמו את כתר הקורבן האולטימטיבי. העולם כולו רוחש אהדה לקרבנות השואה, גדול הפשעים של העולם המערבי. נוצר מצב מוזר: המדכא פופולרי יותר מקרבנו. מי שתומך בצדקת הפלסטינים נחשב כמעט אוטומטית לאנטי-שמי וכממשיך השואה.

חוץ מזה, הרוב הגדול של הפלסטינים הם מוסלמים (איש לא שם לב לפלסטינים הנוצרים). מכיוון שהאיסלאם מעורר במערב פחד ופלצות, הפך המאבק הפלסטיני אוטומטית לחלק מ"הטרור הבינלאומי". ומאז הריגתם של יאסר ערפאת והשייח' אחמד יאסין, אין לפלסטינים מנהיג מרשים - לא לפת"ח ולא לחמאס.

התקשורת העולמית מזילה דמעות על העם הטיבטי, שאדמתו נגזלת ממנו על-ידי מתנחלים סיניים. למי איכפת מהפלסטינים, שאדמתם נשדדה על-ידי המתנחלים שלנו.

בהמולה העולמית סביב טיבט, דוברי ישראל משווים את עצמם - לא להאמין - לטיבטים המסכנים, לא לסינים הרשעים. לרבים זה נראה הגיוני.

אילו היו מוציאים את קנט מקברו ושואלים אותו על הפלסטינים, היה מן הסתם עונה קצרות "תנו להם מה שאתם חושבים שצריכים לתת לכולם, ותפסיקו לבלבל את המוח!"