האם אין גבול לעורמתם של האנטישמים המנוולים?

עכשיו הם החליטו לגולל על היהודים עלילת-דם חדשה. לא את העלילה הישנה על שחיטת ילדים נוצריים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות בפסח, כמו בעבר, אלא רצח המוני נשים וילדים בעזה.

ואת מי הם שמו בראש ועדת-החקירה, שהוטל עליה מראש לקבוע זאת? לא מכחיש-שואה בריטי ולא ניאו-נאצי גרמני, אפילו לא קנאי איראני, אלא דווקא שופט יהודי, בעל השם היהודי המובהק גולדסטון (בכלל גולדשטיין במקור). ולא סתם יהודי בעל שם יהודי, אלא ציוני, שבתו, ניקול, ציונית נלהבת, פעם "עשתה עליה" ודוברת עברית שוטפת. ולא סתם יהודי-ציוני, אלא דרום-אפריקאי שהתנגד לאפרטהייד ושהתמנה לבית-המשפט החוקתי העליון של המדינה.

כל זה כדי להעליל על הצבא הכי-הכי מוסרי בעולם, שיצא למלחמה הכי-הכי צודקת בעולם!

גולדסטון אינו היהודי היחידי המופעל על-ידי הקשר האנטישמי הבינלאומי. במשך כל שלושת השבועות של מלחמת-עזה נערכו בישראל הפגנות נגדה, שבהן השתתפו יותר מרבבת ישראלים. הן צולמו בהרחבה. המפגינים נשאו שלטים בנוסח "די לטבח בעזה", "להפסיק את פשעי-המלחמה", "ישראל מבצעת פשעי-מלחמה", "הפצצת אזרחים – פשע מלחמה". הם קראו במקהלה: "אולמרט, אולמרט אל תדאג / מחכים לך בהאג!"

מי היה מאמין שיש כל-כך הרבה אנטישמים בישראל?!

התגובה הישראלית הרשמית על דו"ח גולדסטון יכלה להיות משעשעת, אלמלא היה הנושא כל-כך רציני.

חוץ מן "החשודים הרגילים" (גדעון לוי, עמירה הס ודומיהם), היה הגינוי אחיד, מוחלט וקיצוני, משמעון פרס, הסניגור של כל תועבה, ועד לאחרון הכתבלבים בתקשורת.

איש לא נכנס לגופו של עניין. איש לא עיין במסקנות המפורטות. מכיוון שברור שזוהי עלילה אנטישמית, לא היה צורך בזה. בעצם, גם לא היה טעם בקריאת הדו"ח עצמו.

הציבור, על רבדיו השונים, התלכד כאיש אחד, כדי להדוף את המזימה, כפי שלמד לעשות באלף שנות הפוגרומים, האינקוויזיציה והשואה. מנטאליות של מצור, המנטאליות של הגטו.

התגובה האינסטינקטיבית היא הכחשה. לא היו דברים מעולם. זה לא קרה. הכול שקר וכזב.

כשלעצמה, זוהי תגובה טבעית. כשאדם עומד לפני מצב שאין הוא יכול להתמודד איתו, ההכחשה היא המפלט הראשון. אם זה לא היה, אין צורך להתמודד. אין הבדל בין מכחישי רצח-העם הארמני, מכחישי השמדת האינדיאנים באמריקה ומכחישי הזוועות בכל המלחמות.

מבחינה זו אפשר לומר כי ההכחשה היא כמעט "נורמאלית". אבל אצלנו היא מגיעה לרמה של תחכום מיוחד.

יש לנו שיטה מיוחדת: כאשר קורה משהו שאיננו רוצים להתמודד איתו, אנחנו מסיטים את אור הזרקורים לפרט אחד, שולי לגמרי, ומתחילים להתעקש אליו, להתווכח עליו, לטפל בו מכל הצדדים, כאילו היה עניין של חיים ומוות.

מלחמת יום-הכיפורים, למשל. זו פרצה מפני שבמשך שש שנים, מאז מלחמת 1967, שטה ישראל כמו ספינת-שוטים, שמלחיה שיכורים משירי-ניצחון ומאלבומי-ניצחון, בטוחים שצה"ל הוא צבא בלתי-מנוצח. גולדה מאיר התייחסה בבוז לעולם הערבי ודחתה את יוזמות-השלום של אנוואר סאדאת. התוצאה: יותר מאלפיים צעירים ישראליים נהרגו, ומי יודע כמה מצרים וסורים.

ועל מה התווכחו בחמת-זעם? על ה"מחדל". "מדוע לא גויסו המילואים? מדוע לא קודמו הכלים?" רעם מנחם בגין בכנסת, ועל כך נכתבו ספרים ומאמרים והתמנתה ועדת-חקירה ממלכתית.

מלחמת-לבנון הראשונה הייתה מטומטמת מבחינה פוליטית וכושלת מבחינה צבאית. היא נמשכה 18 שנים, הולידה את חיזבאללה והעלתה אותו לגדולה. ועל מה התווכחו? האם רימה אריאל שרון את מנחם בגין וגרם לו לחלות ולמות.

מלחמת-לבנון השנייה הייתה בזיון מתחילתה ועד סופה, מלחמה מיותרת שגרמה להרס עצום, להרג סיטוני ולגירוש מאות אלפי אזרחים חפים-מפשע מבתיהם, מבלי להביא לניצחון ישראלי. ועל מה התווכחו אצלנו? על מה מינו ועדת-חקירה? על הדרך שבה התקבלה ההחלטה. האם היה תהליך ראוי? עבודת-מטה מסודרת?

על מלחמת-עזה לא נערך דיון כזה, מפני שהכול היה מושלם. מבצע נהדר. ניהול מדיני וצבאי נהדר. ניצחון מזהיר. אמנם לא הצלחנו לגרום לאוכלוסייה להדיח את מנהיגיה, אמנם לא הצלחנו להחזיר את גלעד שליט הביתה, אמנם כל העולם מגנה אותנו – אבל הרגנו המון ערבים, שרפנו להם את המועדון ולימדנו אותם לקח שלא ישכחו.

עכשיו נערך דיון נוקב על דו"ח גולדסטון. לא על תוכנו, חלילה. מה יש כאן לדון? אלא על הנקודה האחת שהיא חשובה באמת: האם צדקה ממשלת ישראל כאשר החליטה להחרים את הוועדה? אולי היה כדאי בכל זאת להשתתף בדיוניה? האם נהג משרד-החוץ בטיפשותו הרגילה? (מובן שמשרד-הביטחון שלנו לעולם אינו נוהג בטיפשות.) על כך נשפכות רבבות מלים בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, וכל פרשן המכבד את עצמו אומר את דברו.

אז מדוע החרימה ישראל את הוועדה? התשובה האמיתית היא פשוטה בתכלית: היא ידעה שהוועדה, כל ועדה, תגיע למסקנות שאליהן הגיעה.

למעשה לא חידשה הוועדה דבר. כמעט כל העובדות היו ידועות גם קודם לכן: הפצצת השכונות האזרחיות, השימוש בפצצות פלאשט (מסמרים) וזרחן לבן נגד מטרות אזרחיות, הפצצת מסגדים ובתי-ספר, מניעת הגישה של צוותי-הצלה לפצועים, הריגת אזרחים שניסו להימלט ושנשאו דגלים לבנים, השימוש ב"נוהל שכן", ועוד ועוד. אף שצה"ל לא נתן לעיתונאים לגשת לזירה, המלחמה תועדה על-ידי התקשורת הבינלאומית לפרטי-פרטיה, העולם כולו ראה אותה בזמן אמת בטלוויזיה. העדויות היו כל-כך רבות ועקביות, עד שכל בר-דעת יכול היה להגיע למסקנות אלה בעצמו.

אילו העידו קציני צה"ל וחייליו בפני הוועדה, יתכן שחבריה היו מתרשמים גם מזווית-הראייה שלהם – הפחד, הבלגן, חוסר האוריינטציה - והמסקנות היו קצת פחות חמורות. אך הן לא היו משתנות בעיקרן. שהרי המבצע כולו היה מבוסס על ההנחה שניתן להפיל את שלטון החמאס על-ידי גרימת סבל ללא-נשוא לאוכלוסייה האזרחית. הפגיעה באזרחים לא הייתה "תוצאת לוואי", נמנעת או בלתי-נמנעת, אלא מרכיב מהותי של המבצע עצמו.

זאת ועוד: שיטת-הלחימה נועדה להתקרב למצב של "אפס אבידות" לכוחותינו – מניעת אבידות בכל מחיר. זאת הייתה המסקנה שהסיק צה"ל, בהנהגת גבי אשכנזי, ממלחמת-לבנון השנייה. התוצאה מעידה על עצמה: 200 פלסטינים הרוגים על כל חייל צה"ל, 6:1400.

כל חקירת-אמת מוכרחה להוביל לאותן התוצאות שהגיעה אליהן ועדת-גולדסטון. משום כך לא היה כל רצון לקיים חקירה ישראלית אמיתית. ה"חקירות" שנערכו לא היו אלא פארסה. האיש האחראי, הפרקליט הצבאי הראשי, אל"ם עמיחי מנדלבליט חובש-הכיפה, ניצח על מלאכה זו, ועל כך הועלה השבוע לדרגה אלוף. הכול תלוי בטיב המינוי ובטיב העיתוי.

משום כך גם אין כל סיכוי שממשלת ישראל תורה עכשיו, במאוחר, על פתיחת חקירה אמיתית, כפי שדורשים פעילי-שלום בישראל.

כדי שתהיה אמינה, צריכה ועדה כזאת לקבל מעמד של ועדת-חקירה ממלכתית, בראשות שופט עליון. היא צריכה לנהל את חקירותיה בפומבי, לעיני התקשורת הישראלית והבינלאומית. היא צריכה לתת גישה חופשית לקרבנות, תושבי עזה, ולגבות מהם עדות, יחד עם עדות החיילים שהשתתפו במבצע. היא צריכה לחקור כל אחת מההאשמות שהועלו בדו"ח לגופה ולפרטיה. היא צריכה לבדוק את הפקודות שניתנו וההחלטות שהתקבלו, מדרג הרמטכ"ל ועד לדרג הכיתה. היא צריכה לעיין בדו"חות של טייסי חיל-האוויר ומפעילי המזל"טים.

די ברשימה זו כדי להבין שחקירה כזאת לא תהיה ולא יכולה להיות. תחת זאת יימשך המסע הישראלי בעולם להכפשת השופט היהודי ושולחיו.

לא כול הטענות נגד האו"ם בלתי-מוצדקות. למשל: מדוע חוקרים את פשעי ישראל בעזה (ואת הפשעים ביוגוסלביה-לשעבר ובדארפור – פרשות שבהן שימש גולדסטון כתובע ראשי) ולא את מעשי ארצות-הברית בעיראק ואפגניסטן ומעשי הרוסים בצ'צ'ניה?

אך הטענה העיקרית היא שהאו"ם הוא מוסד אנטישמי, ושהמועצה לזכויות-האדם היא אנטי-שמית בריבוע.

יחסה של ישראל לאו"ם מורכב מאוד. המדינה קמה על פי החלטת האו"ם, וספק אם הייתה קמה במועד ובצורה שקמה לולא אותה החלטה. מגילת-העצמאות שלנו מבוססת על החלטה זו לכל אורכה. כעבור שנה התקבלה ישראל לאו"ם למרות שלא החזירה את 750 אלף הפליטים הפלסטיניים (דאז).

אך ירח-הדבש התקלקל כמעט מיד. דויד בן-גוריון דיבר בבוז על או"ם-שמום והתעלם ממנו. מאז ועד היום הפרה ישראל כמעט את כל החלטות האו"ם שנגעו לה, בטענה שיש בו "רוב אוטומטי" של מדינות ערביות וקומוניסטיות. תרם לכך פינוי כוחות האו"ם מסיני ערב מלחמת ששת-הימים, כדרישת גמאל עבד-אל-נאצר. וגם החלטת האו"ם (שבוטלה בינתיים) שהציונות היא גזענות.

עכשיו עולה טענה זו מחדש. האו"ם, כך אומרים, הוא אנטי-ישראלי, כלומר אנטישמי. כל מי שפועל בשם האו"ם הוא שונא-ישראל. לעזאזל האו"ם. לעזאזל דו"ח גולדסטון.

זוהי מדיניות קצרת-רואי להחריד. העולם כולו שומע על הדו"ח, ונזכר בתמונות מעזה שראה בטלוויזיה בימי המלחמה. האו"ם נהנה בעולם מיוקרה מוסרית רבה. בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" יורד מעמדה של ישראל בדעת-הקהל העולמית בהתמדה, והדו"ח הזה מוריד אותו עוד יותר. לכך תהיינה השלכת מעשיות – מדיניות, ביטחוניות, כלכליות ותרבותיות. רק טיפש – או שר-החוץ אביגדור ליברמן – יתעלם מכך.

אם לא תיערך חקירה ישראלית אמינה, תעלה הדרישה לכנס את מועצת-הביטחון כדי שתעביר את העניין לבית-המשפט הבינלאומי בהאג. ברק אובמה יצטרך לשקול אם להטיל עליה וטו – דבר שיגרום נזק קשה לארצות-הברית, ושישראל תידרש לשלם עבורו ביוקר.

כפי שכבר נאמר: האו"ם-שמום עלול להתגלות כאו"ם-בום.