הנה היבול האחרון של הרעיונות החדשניים המדהימים:

שר-הביטחון אהוד ברק הכריז שהוא עומד לדרוש מארצות-הברית 20 מיליארד דולר נוספים כדי לרכוש מטוסי-קרב, ספינות טילים, צוללת ונושאי-גייסות.

ראש-הממשלה בנימין נתניהו הצטלם כשהוא מוקף חיילות – כמו מועמר קדאפי בימים הטובים – ומשקיף כמצביא אל מעבר לנהר הירדן. הוא הכריז שצה"ל לא יעזוב לעולם את בקעת הירדן, מכיוון שרצועה כבושה זו היא "גבול הביטחון" של ישראל.

ימיה של סיסמה זו כימי הכיבוש עצמו. היא הייתה חלק מתוכנית-אלון המפורסמת, שנועדה להקיף את הגדה המערבית בשטח ריבוני ישראלי. אגב, אבי התוכנית, יגאל אלון, נמנה עם מנהיגי התנועה הקיבוצית, ובקעת הירדן נראתה כשטח אידיאלי לקיבוצים חדשים. היא שטוחה, משופעת במים, והאוכלוסייה שלה הייתה דלילה.

ואולם, הזמנים השתנו. כשאלון היה אחד המפקדים האגדתיים במלחמת תש"ח, הוא לא חלם על טילים. כיום, טילים המשוגרים מעבר לירדן יכולים להגיע בקלות לביתי בתל-אביב. כשנתניהו מצהיר שאנחנו זקוקים לשליטה בבקעת הירדן כדי למנוע מהערבים להגניב טילים לגדה המערבית, שיאיימו על פתח-תקווה, הוא – איך נאמר – קצת מפגר אחרי הזמן.

כאשר הפוליטיקאים מתייצבים באומץ מול העולם החדש, הצבא אינו יכול להישאר מאחור. השבוע הכריזו כמה מפקדי אוגדות שהם מתכוננים ל"התקוממות המונית בלתי-אלימה", נוסח כיכר-השחרור. הם מאמנים את החיילים ומכינים אמצעים לפיזור הפגנות. צה"ל המפואר שלנו מוכן לתפקיד של משטרה קולוניאלית.

כדי לחזק את היכולת האינטלקטואלית של ההנהגה, גייס נתניהו מוח מדהים: הוא מינה את האלוף יעקב עמידרור לראש המועצה הלאומית לביטחון. עמידרור, לשעבר הקצין חובש-הכיפה הבכיר בצה"ל, לא הסתיר מעולם את השקפותיו הלאומניות הקיצוניות-קיצוניות, ובכללן התנגדותו הנחרצת להקמת מדינה פלסטינית ושלום עם הפלסטינים בכלל. אגב, הוא הקצין שדיבר בחיוב על צבאות התוקעים "כדור בראש" של חייל שאינו מסתער.

על כן לא הפתיעה הידיעה שנתניהו הזמין את מפלגת האיחוד הלאומי, שיש בה יסודות פאשיסטיים גלויים, להצטרף לממשלתו. היא סירבה.

בינתיים התחילו פוליטיקאים בכירים, מאביגדור ליברמן ומטה (אם דבר כזה אפשרי בכלל), להחיות את התוכניות מכוסות-האבק של "הסכם-ביניים" – סחורה ישנה הנרקבת על האצטבאות ואין לה קונים.

בסך הכול: עדה של גמדים פוליטיים מול מציאות מהפכנית חדשה, שהם אינם מסוגלים להבינה או להתמודד איתה. (ואיני מתכוון להעליב את הגמדים האמיתיים, שהם דווקא בני-אדם אינטליגנטיים בדרך כלל.)

כאשר אלה מנהיגינו, אין הרבה טעם לשאול מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות כדי להתאים את עצמנו למציאות הגיאו-פוליטית החדשה.

בהנחה שהעולם הערבי, או חלקים גדולים ממנו, צועד לקראת דמוקרטיה וקידמה חברתית, איך זה ישפיע על עתידנו?

האם אנחנו יכולים לבנות גשרים לחברות מתקדמות, רב-מפלגתיות כאלה? האם אנחנו יכולים לשכנע אותן לקבל אותנו כחלק לגיטימי של המרחב? האם אנחנו יכולים להשתתף ביצירתו המדינית והכלכלית של "המזרח התיכון החדש"?

אני מאמין שאנחנו מסוגלים. אך התנאי המוקדם המוחלט, הבלתי-ניתן לשינוי, הוא שנעשה שלום עם העם הפלסטיני.

הממסד הישראלי כולו מאמין באמונה שלמה שהדבר אינו ניתן. והם דווקא צודקים – כל זמן שהם בסביבה, זה באמת בלתי-אפשרי. אך אם תקום הנהגה אחרת, האם הדברים יהיו שונים?

אם שני הצדדים – וקודם כל ישראל, שהיא הצד החזק יותר לאין שיעור – באמת ירצו בשלום, השלום מחכה לנו. כל התנאים מונחים על השולחן, גלויים לכל עין. דנו בהם בלי סוף. נקודות הפשרה מסומנות בבירור. לא דרושים יותר מכמה שבועות כדי לעבד את הפרטים. הגבולות, ירושלים, ההתנחלויות, הפליטים, המים, הביטחון – כולנו יודעים כיום מה הפיתרונות. (גם אני פרטתי אותם לא-אחת.) מה שדרוש הוא הרצון הפוליטי.

הסכם-שלום – הסכם שייחתם על-ידי אש"ף, יאושר במשאל-עם פלסטיני ומקובל על חמאס – ישנה באופן קיצוני את יחסם של העמים הערביים כלפי ישראל.

זה לא עניין פורמאלי – העניין חודר אל מעמקי התודעה הלאומית. אף אחת מההתקוממויות המתחוללות עכשיו בעולם הערבי אינה אנטי-ישראלית מטבעה. בשום מקום אין ההמונים קוראים למלחמה. אכן, רעיון המלחמה נוגד את שאיפותיהם הבסיסיות: קידמה חברתית, חרות, רמת-מחייה מכובדת.

ואולם, כל עוד נמשך כיבוש השטחים הפלסטיניים, ההמונים הערביים דוחים את ההתפייסות עם ישראל. תהיה דעתם של העמים השונים על הפלסטינים כאשר תהיה – כל הערבים חשים מחויבות עמוקה לשחרור האחים-הערבים. כפי שאמר לי פעם מנהיג מצרי: "הם קרובינו העניים, והמסורת שלנו אינה מרשה לנו להפקיר קרוב עני. זה עניין של כבוד."

משום כך, שמה של ישראל יצוף בכל מערכת-בחירות חופשית בעולם הערבי, וכל מפלגה תראה את עצמה מחויבת לגנות את ישראל.

אחת הטענות נגד אפשרות השלום, שהתעמולה הרשמית שלנו חוזרת עליה בלי סוף, היא שחמאס לא יקבל אותו לעולם. בסיוט הישראלי מנצחות מפלגות אסלאמיות בבחירות הדמוקרטיות בארצות הערביות – כפי שחמאס אכן ניצח בבחירות הפלסטיניות.

כדאי לזכור שחמאס הוא בעצם יציר-כפינו.

בעשורים הראשונים של הכיבוש אסרו המושלים הצבאיים כל פעילות פוליטית פלסטינית, אפילו של מי שדגלו בשלום עם ישראל. הפעילים נשלחו לכלא. רק סוג אחד של פעילות יצא מן הכלל: האסלאמית. לא זו בלבד שאי-אפשר היה למנוע מהפלסטינים להתאסף במסגדים – מקום-המפגש היחיד שנותר – אלא שהמושלים הצבאיים קיבלו הוראה מפורשת לעודד גופים אסלאמיים, כמשקל-נגד לאש"ף, שנראה אז כאויב העיקרי. אש"ף היה ונשאר ארגון לא-דתי, ונוצרים רבים ממלאים בו תפקיד חשוב.

זה היה, כמובן, רעיון מטופש, דוגמה טיפוסית לקוצר-הראייה של מנהיגינו הפוליטיים והצבאיים כשזה נוגע לעניינים ערביים. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הפכה התנועה האסלאמית לחמאס ("תנועת ההתנגדות האסלאמית") והצטרפה לקרב.

בדרך פחות ישירה, גם חיזבאללה נוצר בעקבות פעילותנו. כאשר פלש אריאל שרון ב-1982 ללבנון כדי להשמיד את המיני-מדינה של אש"ף בדרום המדינה, הוא יצר חלל ריק שהתמלא במהרה על-ידי "מפלגת אללה" – חיזבאללה.

גם חמאס וגם חיזבאללה שואפים לשלטון בארצותיהם. זהי יעדם העיקרי. לגבי שניהם, המאבק בישראל היא אמצעי, יותר מאשר מטרה. אם יושג השלום, הם יקדישו את מרצם למאבק על השלטון – חמאס בפלסטין וחיזבאללה בלבנון.

האם חמאס ישלים עם השלום? הארגון הצהיר על כך בדרך מפותלת. לדבריו, אם הרשות הפלסטינית תעשה שלום, והשלום הזה יאושר במשאל-עם פלסטיני, חמאס יקבל אותו כביטוי לרצון העם. הוא הדין לגבי כל התנועות האסלאמיות בארצות הערביות, חוץ מאשר אל-קעאדה ודומיה, שאינן מפלגות בעלות בסיס לאומי אלא ארגונים מהפכניים בינלאומיים.

אם ראשי העם הפלסטיני יחתום הסכם-שלום שיספק את המטרות הלאומיות, כל התערבות של ארצות ערביות אחרות תיראה מיותרת, ואפילו מגוחכת. חיזבאללה, האחים המוסלמיים ושאר המפלגות הדתיות-הלאומיות יעשו תפנית וישתתפו במאבק על השלטון בקרב המסגרות הדמוקרטיות החדשות.

עם סילוק המכשול הזה, ההמונים הערביים ישפטו אותנו על פי מעשינו, כפי שיהיו אז. תהיה לנו ההזדמנות ההיסטורית לקחת חלק בעיצוב מחדש של המרחב כולו. מעשינו ידברו.

לפני יותר מ-50 שנה השמיע הנסיך חסן, מי שהיה אז יורש-העצר המרוקאי (ולימים היה למלך חסן ה-2) הצעה היסטורית: להזמין את ישראל להצטרף לליגה הערבית. באותה עת, ההצעה נשמעה כחזון-תעתועים ונשכחה במהרה. (אך לא על-ידי המלך עצמו, שטרח להזכיר לי אותה ב-1981, כאשר קיבל אותי ואת שותפיי לפגישה סודית.)

כיום, כאשר עולם ערבי חדש נראה באופק, החזון האוטופי הזה מקבל לפתע צביון מעשי. כן, אחרי כינון השלום, כאשר מדינת-פלסטין החופשית והריבונית תתפוס את מקומה כחברה מלאה באו"ם, הרעיון של ארגון מרחבי, שיכלול את ישראל, ואולי את תורכיה, וברבות הימים גם את איראן, נראה מעשי.

מרחב שבו הגבולות פתוחים, שבו יפרחו המסחר ושיתוף-הפעולה ממרקש עד מוסול. מחיפה עד עדן, תוך דור אחד או שניים – כן, זוהי אחת האפשרויות הנפתחות לפנינו על-ידי המאורעות הנוכחיים, מרעידי-האדמה.

התפתחות כזאת תדרוש, כמובן, שינוי מוחלט בתפיסותינו הבסיסיות, שימי כמה מהן כימי התנועה הציונית עצמה, ואולי הן אף עתיקות יותר.

זה לא יקרה כל עוד חיינו האינטלקטואליים והפוליטיים נשלטים על-ידי נתניהו, ליברמן, ברק, אלי ישי, ציפי לבני, שמעון פרס ודומיהם. יש לטאטא את כל חבורת הגמדים מן הבמה.

האם זה יכול לקרות? האם זה יקרה? "ריאליסטים" ינדנדו בראשיהם – כפי שעשו לפני שהאמריקאים בחרו בנשיא אפרו-אמריקאי, לפני שהגרמנים הפילו את החומה שלהם, לפני שבוריס ילצין טיפס על הטנק ההוא.