במשך מאה השנים האחרונות עברו על רוסיה תהפוכות אדירות.

בהתחלה שלט בה הצאר. זאת הייתה מלוכה אבסולוטית, עם קישוטים דמוקרטיים אחדים. אמרו עליה שהיא "עריצות מרוככת על-ידי חוסר-יעילות".

אחרי נפילת הצאר שלט ברוסיה במשך מספר חודשים משטר ליברלי, גם הוא בלתי-יעיל להפליא. משטר זה הופל על-ידי המהפכה הבולשביקית.

"הדיקטטורה של הפרולטריון" נמשכה 74 שנים. כלומר, שלושה דורות עברו את מערכת-החינוך הסובייטית. זה צריך היה להספיק כדי לקלוט את הערכים של אחוות-העמים, הסוציאליזם וכבוד האדם, בהתאם לתורת קארל מארקס.

המשטר הסובייטי קרס ב-1991, ולא הותיר הרבה עקבות פוליטיות. אחרי מספר שנים של אנרכיה ליברלית תחת בוריס ילצ'ין, הגיע ולדימיר פוטין לשלטון. הוא הוכיח את עצמו כמדינאי מוכשר והחזיר לרוסיה את המעמד של מעצמה עולמית. הוא גם כונן משטר אוטוקרטי חדש ופגע קשה בדמוקרטיה ובזכויות-אדם.

כאשר אנחנו סוקרים את כל האירועים האלה, החובקים מאה שנים, אין לנו ברירה אלא להסיק שאחרי כל התהפוכות הדרמטיות האלה רוסיה חזרה פחות או יותר למקום שבו התחילה. ההבדלים בין הצאר ניקולאי השני לבין הנשיא פוטין הראשון הם מזעריים. השאיפות הלאומניות, השקפת-העולם, טיב המשטר ומעמד זכויות-האדם שווים פחות או יותר.

מה זה מלמד אותנו? לדעתי, זה מלמד שיש משהו כמו אופי לאומי, שאינו משתנה בקלות, אם בכלל. מהפכות, מלחמות, אסונות באים והולכים, והאופי הבסיסי של העם נשאר כפי שהיה.

ניקח דוגמה אחרת, קרובה יותר לבית: תורכיה.

מוסטפה כמאל היה אדם מרתק. אנשים שפגשו בו בירושלים, כאשר שירת כאן כקצין בכיר בצבא העות'מאני, תיארו אותו כאיש בעל אופי מעניין וכשתיין מובהק. הוא נולד בסלוניקי, שהייתה במידה רבה עיר יהודית באותה עת, ולקח חלק במהפכה שחוללה תנועת "התורכים הצעירים", תנועה ששאפה לרענן את האימפריה העות'מאנית, שנקראה אז "האיש החולה של אירופה".

אחרי תבוסת התורכים במלחמת-העולם הראשונה החליט מוסטפה כמאל להקים תורכיה חדשה. השינויים שחולל היו מרחיקי-לכת. בין השאר הוא ביטל את האימפריה העות'מאנית ואת הח'ליפאת המוסלמית העתיקה. הוא שינה את הכתיב התורכי מערבי ללטיני. הוא סילק את הדת מהפוליטיקה. הוא מינה את הצבא ל"שומר הרפובליקה (החילונית)". הוא אסר על גברים ונשים ללבוש לבוש מסורתי כמו התרבוש והחיג'אב. מטרתו של מוסטפה כמאל הייתה להפוך את תורכיה למדינה אירופית.

בשנת 1934, כאשר נחקק חוק שכפה על האזרחים לאמץ שמות-משפחה, הפרלמנט התורכי העניק לו את השם "אתאתורק" ("אבי התורכים"). העם מעריץ אותו עד עצם היום הזה. תמונתו תלויה בכל משרד ממשלתי ובבתים פרטיים רבים. אבל עכשיו אנחנו עדים לביטול רוב השינויים שחולל.

כעת שולטת בתורכיה מפלגה אסלאמית, שזכתה ברוב קולות בבחירות. האסלאם חוזר בגדול. אחרי שהצבא ביצע מספר הפיכות, הוא סולק מהפוליטיקה. יש הטוענים שההנהגה הנוכחית מחדשת את המדיניות העות'מאנית.

האם זה אומר שתורכיה חוזרת להיות מה שהייתה לפני מאה שנה?

אפשר למצוא דוגמאות נוספות בכל העולם.

לפני 220 שנה התחוללה אם כל המהפכות המודרניות, המהפכה הצרפתית הגדולה. עכשיו משווים את הרפתקאות האהבים של הנשיא הנוכחי למעלליהם של המלכים. לא נשאר הרבה מתקופת שארל דה-גול השמרני, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מדינית.

איטליה לא הגיעה עדיין ליציבות פוליטית, אחרי האינטרמצו של סילביו ברלוסקוני המוקיוני. בריטניה, שירדה מנכסיה, עדיין מתנהגת כמו אימפריה אדירה ושואפת להתרחק מאירופה של ה"צפרדעים" (הצרפתים) וה"שחומים" (האיטלקים).

וכן הלאה.

אני אוהב לצטט את הסופר אליאס קאנטי, חתן פרס-נובל, שבולגריה, אנגליה ושווייץ טוענות לבעלות עליו, שלא להזכיר את היהודים.

באחת מיצירותיו טען קאנטי שלכל אומה יש אופי משלה, ממש כמו לבני-אדם. הוא גם קיבל על עצמו לתאר את האופי של האומות העיקריות: את בריטניה השווה לרב-חובל, את האומה הגרמנית דימה ליער של עצי-אלון ישרים וגבוהים. האופי של היהודים עוצב, לדבריו, על-ידי המיתוס של יציאת מצריים והנדודים במדבר. הוא טען כי אלה קווי-אופי בלתי-משתנים.

היסטוריונים מקצועיים עשויים לצחוק על גישה חובבנית מסוג זה. אבל אני סבור שהחדרת מנה של תובנות ספרותיות להיסטוריה היא דווקא דבר מועיל. היא מעמיקה את ההבנה.

כל זה מוביל אותי הישר לשינוי היהודי-ישראלי.

מדינת-ישראל הוקמה על-ידי התנועה הציונית. זו הייתה אחת המהפכות המהפכניות ביותר, אם לא הקיצונית מכולם. היא לא שאפה רק לשינוי משטר, כמו נלסון מנדלה בדרום-אפריקה. גם לא רק לשינוי מבנה החברה, כמו הקומוניסטים בארצות רבות. גם לא רק לשינוי תרבותי, כמו אתאתורק. הציונית שאפה ורצתה להשיג את כל אלה, והרבה יותר.

כוונת התנועה הציונית הייתה לקחת קהילה דתית-אתנית המפוזרת בעולם ולהפוך אותה לאומה מודרנית. לקחת המוני בני-אדם מארצות מולדתם ומהמקום הטבעי שלהם ולהעביר אותם לארץ אחרת ולאקלים אחר. לשנות את המעמד החברתי של כל אחד מהם. לגרום להם לאמץ שפה חדשה, שפה שהוחזרה לחיים - דבר ששום עם אחר לא הצליח לעשותו. ולעשות את כל זה בארץ זרה, שבה חי עם אחר.

מכל התנועות המהפכניות של המאה ה-20 הייתה הציונות התנועה המצליחה ביותר, וכמעט היחידה שהחזיקה מעמד. הקומוניזם, הפשיזם, ותריסר אחרים באו והלכו. הציונות נמשכת.

אך האם החברה הישראלית היא באמת ציונית, כפי שהיא טוענת מדי יום בקולי-קולות?

ביסוד הציונות היה מרד נגד הקיום היהודי בפזורה. בתחום הדתי, זו הייתה רפורמציה עמוקה יותר מזו של מרטין לותר.

כל הרבנים החשובים, חסידים ומתנגדים כאחד, גינו את הציונים וטענו שהם כופרים. את עם-ישראל מאחד הציות המוחלט לתרי"ג המצוות של הקדוש-ברוך-הוא, ולא קיום של מצוות לאומיות. אלוהים אסר בפירוש את "העלייה בחומה" לארץ, שממנה הוא גירש את היהודים כעונש על עוונותיהם. משמע, אלוהים יצר את הפזורה היהודית, ועליה להישאר מפוזרת עד שאלוהים ישנה את דעתו.

והנה באו הציונים, שהיו ברובם אתיאיסטים, ורצו להביא את היהודים לארץ-ישראל בלי רשותו של הקדוש-ברוך-הוא, ורבים מהם רצו לבטל את הקדוש-ברוך-הוא בכלל. הם בנו חברה חילונית. הם התייחסו לפזורה בבוז תהומי, ובעיקר ל"יהודי הגטו" החרדים. האב-המייסד, בנימין זאב הרצל, סבר שאחרי הקמת "מדינת-היהודים", מי שיחיה מחוצה לה לא ייחשב עוד כיהודי. גם ציונים אחרים היו קרובים לדרך-מחשבה זו.

בימי נעוריי הרחקנו לכת אף יותר. לא דיברנו עוד על מדינה "יהודית" אלא על מדינה "עברית", שיהיו לה רק קשרים רופפים עם הפזורה היהודית. חלמנו על תרבות עברית חדשה, המושרשת עמוק באדמת הארץ, והקשורה לעולם הערבי שסביבנו. להיות אומה אסיאתית, שאינה מזוהה עם אירופה והמערב.

ואיפה אנחנו היום?

מדינת ישראל מייהדת את עצמה מחדש בקצב מהיר. הדת היהודית חוזרת בגדול. עוד מעט יהוו ילדים דתיים את הרוב בקרב ילדי בתי-הספר שלנו.

הדת האורתודוכסית המאורגנת בולעת חלקים גדולים של המדינה. ההגדרה הרשמית של "יהודי" היא כולה דתית. הרבנות שולטת בכל העניינים האישיים, כגון נישואים וגירושים. כך גם בתפריט של רוב המסעדות. התחבורה הציבורית ביבשה ובאוויר מושבתת בשבתות ובחגים. קהילות יהודיות לא-אורתודוכסיות, כמו הרפורמים והקונסרבטיביים, מוחרמות.

כרגע מסעירה את המדינה שערורייה, שבמרכזה עומד רב מקובל. נראה שצבר מאות מיליונים ממכירות קמעות וברכות. הוא רק אחד מרבנים רבים המוקפים בטייקונים, שרים, ראשי משפחות-הפשע וראשי המשטרה.

חוזה-המדינה, שהתכוון "להחזיק את הרבנים בבתי-הכנסת ואת צבא-הקבע במחנות" בוודאי מתהפך בקברו בהר-הרצל.

אבל אלה הם רק סממנים חיצוניים. אני חושב על עניינים עמוקים הרבה יותר.

אחת האמונות היסודיות של הפזורה היהודית הייתה ש"העולם כולו נגדנו". היהודים נרדפו בתקופות רבות בארצות רבות, עד לשואה. בליל-הסדר קוראים כולם בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו".

המטרה המרכזית של הציונות הייתה להפוך אותנו ל"עם ככל העמים". האם עם נורמאלי מאמין שכל העמים רוצים להשמידו בכל עת?

כמעט כל היהודים במדינת-ישראל מאמינים בעומק נפשם ש"העולם כולו נגדנו" – סיסמה שהפכה לשיר עממי עליז. ארצות-הברית חותמת על הסכם עם איראן? אירופה תוקפת את ההתנחלויות? רוסיה עוזרת לבשאר אל-אסד? כולם אנטישמים!

מובן שהביקורת הבינלאומיות על כיבוש השטחים הפלסטיניים אינה אלא צורה חדשה של אנטישמיות. (ראש ממשלת קנדה, שביקר השבוע בישראל ונשא נאום מגוחך בכנסת, הכריז גם הוא שכל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות.)

האם פירוש הדבר שבישראל, זו שהכריזה על עצמה כעל מדינה יהודית, צצים מחדש כל האמונות היהודיות הישנות, כל החשדות, הפחדים והמיתוסים? שהתפיסה הציונית המהפכנית הולכת ונעלמת? שלא השתנה דבר בהשקפת-העולם היהודית?

הצרפתים אומרים: "הכול משתנה, והכול נשאר אותו הדבר!"

או, כדברי קוהלת: "מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש."