אני מחבב את הנשיא ראובן ריבלין. אני מחבב אותו מאוד.

זה יכול להישמע קצת מוזר, מכיוון שהוא איש ימני. הוא חבר בליכוד ודוגל ברעיון ארץ-ישראל השלמה.

אבל הוא אדם אנושי, צנוע ונוח לבריות. משפחתו מושרשת בארץ מזה דורי-דורות. הוא רואה את עצמו כנשיא של כל הישראלים, והאזרחים הערבים בכללם.

נדמה לי שבסתר ליבו הוא רוחש בוז לבנימין נתניהו ודומיו.

אז איך הוא נבחר לנשיא? נשיא המדינה נבחר בהצבעה סודית בכנסת. אני חושד מאוד שלא כל אנשי הליכוד הצביעו בעדו, ושהוא נבחר בהרבה קולות של אנשי המרכז והשמאל.

השבוע פירסם הנשיא תוכנית-שלום. זה לא דבר רגיל כשלעצמו, שהרי תפקיד הנשיא הוא טכסי בעיקרו.

תוכניתו מבוססת על קונפדרציה בין שתי "ישויות" – ישות יהודית-ציונית וישות ערבית-פלסטינית.

הנשיא לא נכנס לפרטים. ברור שהוא סבור שמוטב בשלב הנוכחי להפריח רעיון כללי, עד שהאנשים יתרגלו אליו. יתכן מאוד שזו גישה נבונה.

ואולם, זה מקשה על דיון רציני בתכנית. כמו שאומרים, השטן נמצא בפרטים הקטנים. זאת יכולה להיות תכנית טובה מאוד, וזאת יכולה להיות תכנית רעה מאוד. תלוי. תלוי בפרטים.

אך יש הרבה חיוב בעצם העובדה שריבלין פרסם את רעיונו. בישראל של ימינו, כל הרעיונות קפואים. זה יוצר אווירה של אי-איכפתיות, אדישות ואף יאוש. הגישה הכללית היא ש"אין פיתרון". נתניהו מקדם גישה זו, ומסיק ממנה את המסקנה: "לנצח נחיה על החרב".

כשלעצמו, הרעיון של פדרציה אינו חדש. אני עצמי חשבתי עליו פעמים רבות. (לכן עלי לבקש סליחה אם אני חוזר כאן על דברים שכתבתי כבר בעבר.)

לפני מלחמת תש"ח האמינו אחדים מאיתנו שהעברים והערבים בארץ יכולים להתמזג ולהפוך לאומה חדשה משותפת. המלחמה ריפאה אותי מהאשליה הזאת. ממה שראו עיניי הסקתי שבארץ חיים שני לאומים, ושכל פיתרון מציאותי צריך להתבסס על עובדה זו.

מיד אחרי המלחמה, בראשית 1949, נפגשה קבוצה קטנה כדי לחפש פיתרון. היו בה גם שני ערבים, אחד מוסלמי ואחד ערבי דרוזי. הקבוצה יצרה את מה שנקרא עכשיו "פיתרון שתי המדינות" בארץ שבין הים והירדן, ואולי אף מעבר לו. עכשיו קיים על כך קונסנזוס עולמי מוחץ.

היה ברור לנו ששתי מדינות בארץ קטנה כשלנו אינן יכולות לדור זו לצד זו ללא שיתוף-פעולה הדוק ביניהן. שקלנו אם לקרוא לזה פדרציה, אך החלטנו לוותר על כך, שמא יפחיד מונח זה את אחד משני הצדדים, ואולי את שניהם.

מיד אחרי מלחמת 1956 (בארץ הזאת אנחנו תמיד "מיד אחרי מלחמה") יצרנו קבוצה הרבה יותר גדולה, שקראה לעצמה "הפעולה השמית". בין חבריה היו נתן ילין-מור, מי שהיה בעבר מנהיג לח"י, הסופרים בועז עברון ועמוס קינן ורבים אחרים.

הקדשנו שנה שלמה לחיבור מסמך שאין לו, לדעתי, אח ורע בתולדות המדינה לפני ואחרי כן. זאת הייתה תוכנית מפורטת לשינוי פני המדינה בכל תחומי החיים. קראנו למסמך "המנשר העברי".

המנשר הציע פדרציה בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין, ובראשה המוסדות המשותפים הדרושים. המסמך גם הציע קונפדרציה מרחבית, שתכלול את כל המדינות הערביות, את מדינת-ישראל, ואולי גם את תורכיה ואיראן, שאמנם אינן מדינות שמיות ממש, אך תושביהן מאמינים בדת בעלת שורשים שמיים מובהקים.

מיד אחרי מלחמת ששת-הימים (עוד הפעם) הקמנו קבוצה בשם "פדרציה ישראל-פלסטין", שבה חזרנו על אותה ההצעה בנסיבות החדשות. קולה נאלם בהמולת הטימטום של שיכרון הניצחון.

מאז צץ רעיון הפדרציה או הקונפדרציה פעמים רבות בצורות שונות, אבל הוא לא היכה שרשים.

המונחים עצמם אינם מדויקים. מה ההבדל ביניהם? בארצות שונות יש להם מובנים שונים. רוסיה היא באופן רשמי פדרציה, אם כי לא ברור מה הזכויות של המרכיבים השונים. שווייץ קוראת לעצמה קונפדרציה. גרמניה היא "רפובליקה פדרלית". האיחוד האירופי מהווה למעשה קונפדרציה, אף שאינו קורא לעצמו כך.

מקובל להניח ש"פדרציה" היא ברית יותר הדוקה מאשר "קונפדרציה". זה הוברר במלחמת-האזרחים האמריקאית, כאשר הצפון ה"פדרלי" לחם בדרום "הקונפדרלי" כדי למנוע ממנו לפרוש מהאיחוד, שנראה לו הדוק מדי.

אבל, כאמור, המונחים האלה נזילים מאוד. והם גם לא באמת חשובים. התוכן הוא שקובע, והתוכן שונה בהכרח מארץ לארץ, בהתאם לנסיבות ולהתפתחות ההיסטורית.

יופיו של רעיון זה לגבי ארצנו טמון בכך שהוא מרבע את המעגל.

מה רוצים שני הצדדים?

היהודים רוצים מדינה יהודית, מדינה המבוססת על התרבות היהודית וההיסטוריה היהודית, שמדברים בה בעיקר עברית והקשורה בפזורה היהודית. חוץ ממיעוט קטנטן, רצון זה משותף לכל הישראלים היהודים. ישראלים רבים היו רוצים גם לשמור על שלמות הארץ, ובעיקר על שלמות ירושלים.

הפלסטינים רוצים שתקום סוף-סוף מדינה פלסטינית חופשית, שבה הם יהיו אדונים לעצמם, ידברו את שפתם, יקדמו את תרבותם ואת דתם ויחוקקו את חוקיהם, מדינה חופשית ללא כיבוש.

פדרציה או קונפדרציה יכולה לפתור את הסתירה המדומה הזאת, ולרבע את המעגל. היא הייתה מאפשרת לכל אחד משני העמים לחיות במדינה משלו, לשמור על זהותו הלאומית, דגלו והימנונו, עם ממשלה משלו וקבוצת-כדורגל משלו, תוך כדי שמירה על שלמות הארץ ופיתרון הבעיות המשותפות במוסדות משותפים, בתיאום ובשיתוף-פעולה הדוקים. הגבול בין שתי המדינות יהיה בהכרח פתוח למעבר בני-אדם וסחורות, בלי חומות.

אינני מומחה לצפון אמריקה, אך נדמה לי שזהו המצב הקיים שם בין ארצות-הברית, קנדה ומכסיקו (לפחות עד שדונלד טראמפ יגיע לבית הלבן) - למרות ההבדלים בשפות ובמצב החברתי של שלושת העמים.

אני מקווה שהנשיא ריבלין לא יסתפק בהפרחת הרעיון. הלוואי שיפעל בנדון, במסגרת המגבלות של משרתו.

הייתי מציע שהנשיא יכנס במשכנו מועצה של מומחים שתבחן את הפרטים, כדי לברר איך זה ייראה מבחינה מעשית.

אינני חושב שאחד משני הצדדים יסתפק ב"ישות". ישראלים-יהודים לא יוותר על מדינתם, והערבים-הפלסטינים לא יסתפקו במשהו שהוא פחות מ"מדינה". אין בעיה.

בראש וראשונה יש למצוא פיתרון לבעיית הצבא. האם יהיו שני צבאות נפרדים, עם מנגנון של שיתוף-פעולה – שלא כמו היחסים הבלתי-שווים מאוד הקיימים כיום בין צה"ל ו"הכוחות הפלסטיניים"? האם יתכן צבא משותף? או משהו בין לבין?

זוהי בעיה קשה. בעייה קלה יותר קיימת בתחום הבריאות. שם כבר יש שיתוף-פעולה נרחב בין שני העמים. רופאים ואחים ערביים עובדים בבתי-החולים הישראליים, ורופאים ישראליים מיעצים לעמיתיהם הפלסטיניים בשטחים הכבושים.

מה ביחס לחינוך? בכל אחת משתי המדינות יהיה החינוך מבוסס כמובן על שפת המדינה, תרבותה, תולדותיה ומסורתה. בכל מדינה, התלמידים ילמדו גם את שפתה של המדינה השנייה, כמו שהתלמידים בשווייץ לומדים לפחות שתי שפות מארבע שפות המדינה.

לא די בכך. בשני הצדדים יהיו המורים זקוקים לחינוך מחדש כדי ללמוד לפחות את יסודות התרבות והדת של המדינה השנייה. יהיה צורך לנקות את ספרי-הלימוד של שני הצדדים משרידי השנאה ההדדית, כך שיוכלו להציג נרטיב אובייקטיבי של מה שהתרחש כאן ב-120 השנים האחרונות.

הכלכלה מהווה בעייה קשה. ההכנסה הממוצעת בישראל גדולה פי 20 (כן, זאת לא טעות-דפוס. לא 120%, אלא 2000%) מזו של הפלסטינים בשטחים הכבושים. יהיה צורך במאמץ פדרלי לצימצום הפער הענק הזה.

מובן שלא את הכל אפשר לתכנן ולכפות. לחיים יש היגיון משלהם. אנשי-עסקים ישראליים ירצו לשגשג בערב הסעודית ובעיראק, למשל, ולשם כך יחפשו שותפים פלסטיניים. יזמים פלסטיניים ישתמשו במומחיות ובהון של הישראלים כדי לעשות עסקים בתימן ובמרוקו. בלי משים, ייווצרו יחסים ידידותיים. פה ושם יהיו נשואי-תערובת. (לא, למען השם, נא למחוק את המשפט האחרון!!!)

גם ליחסים אישיים יש היגיון משלהם. כאשר ייפגשו רבנים ואנשי-דת מוסלמים, הם יגלו את הדמיון המדהים בין דת האסלאם והיהדות (הקרובות זו לזו לאין שיעור מקרבתן לנצרות). הכסף יגשר בין אנשי-עסקים. אקדמאים מוצאים בקלות שפה משותפת.

יהיו, כמובן, קשיים עצומים. מה יקרה למתנחלים? האם יכולים הפלסטינים להשתכנע שכדאי להניח לאחדים מהם להישאר במקומם, תמורת הסכמת ישראלית לשיבת מספר פליטים?

האם ירושלים יכולה להישאר מאוחדת כבירת שתי המדינות וכבירת המוסדות הפדרליים?

היכן יהיה התיחום בין סמכות שתי הממשלות הלאומיות לבין המוסדות הפדרליים?

אי-אפשר להגזים בתפקיד שהנשיא ריבלין יכול למלא בכל אלה.

הוא יכול לשלוח מסר ברור על-ידי כינוס התוועדות של מומחים במשכן הנשיא, כדי שינהלו שם את דיוניהם התיאורטיים. זה לא יסכן את מעמד הנשיא.

לדיונים עצמם יכולה להיות השפעה נפשית רבה, לשנות את האווירה ולהחיות את התקווה, ליצור שוב אופטימיות.

הנשיא ריבלין הוא אדם אופטימי מטבעו. כך גם אני. בלי אופטימיות, שום דבר לא ישתנה לטובה.

הנשיא יכול להוכיח לאנשים הנורמליים בשני הצדדים: כן, אפשר לרבע את המעגל!