אשר פגשתי את יאסר ערפאת לראשונה בביירות הנצורה, בקיץ 1982, אבו מאזן לא נכח בפגישה. אבל כעבור חודשים אחדים, כאשר פגשתי את ערפאת שוב בתוניס, הוא ביקש שאפגש גם עם אבו מאזן.

התברר שאבו מאזן היה האיש בצמרת פת"ח שטיפל בעניינים ישראליים.

הרושם הראשון שלי מאבו מאזן (ששמו מחמוד עבאס) היה שהוא ההיפך הגמור מיאסר ערפאת. הוא נראה כמנהל בית-ספר.

ערפאת היה טיפוס מוחצן, שאהב לחבק ולנשק אנשים וליצור איתם מהפגישה הראשונה יחס קרוב. אבו מאזן הוא אדם מכונס ומרוחק הרבה יותר. אבל אהבתי את אישיותו.

כבר אז, לפני יותר מ-35 שנים, הוא היה שייך לשורה הראשונה של הנהגת פת"ח והנהגת אש"ף, לצידם של אנשים כמו אבו ג'יהאד (שנרצח על-ידי ישראל), אבו איאד (שנרצח על-ידי קיצונים פלסטינים) ופרוק קדומי (שהתנגד להסכם אוסלו והורחק).

נפגשתי עם אבו מאזן בכל פעם שביקרתי אצל ערפאת בתוניס. קשר נוסף בינינו נוצר כששמעתי שהוא נולד בצפת. צפת הייתה ביתה השני של אשתי, רחל, שבימי ילדותה בילתה שם את חודשי הקיץ. אביה, רופא-ילדים, טיפל שם בפציינטים צעירים. אבו מאזן לא זכר אם היה אי-פעם בטיפולו, לפני שמשפחתו ברחה משם ב-1948.

אחרי שערפאת נרצח (כפי שאני מאמין, למרות שאין לי הוכחות לכך), אבו מאזן התמנה לראש פת"ח (המפלגה) ואש"ף (הממשלה-בפועל). הוא לא ערפאת שני - אין לו הדמות ההירואית והמעמד הבינלאומי של המייסד. אך הכל קיבלו אותו כיושב-ראש.

ערפאת, כמנהיג של עם קטן העומד מול אויב חזק ממנו פי כמה, האמין שעל הפלסטינים להשתמש בכל האמצעים המעטים העומדים לרשותם: אירגון, דיפלומטיה, אלימות, וכל השאר. אבל אחרי מלחמת יום-כיפור, הוא עלה על הדרך לאוסלו. כפי שהוא עצמו הסביר לי: "ראיתי שהערבים השיגו תחילה ניצחון-הפתעה כביר, ובכל זאת הם הפסידו במלחמה. הסקתי שאין אפשרות להחזיר לנו את ארצנו באמצעות מלחמה."

אני חושב שאבו מאזן לא האמין ביעילותה של אלימות. זה לא הטבע שלו. הוא מאמין בנשק הערבי היעיל ביותר: הסבלנות.

לערבים יש מושגי זמן שונים מאוד ממושגי הזמן של הישראלים. אנחנו חסרי-סבלנות. ההיסטוריה הפוליטית שלנו קצרה, מדינתנו נולדה לפני 70 שנה בלבד, אין לנו סבלנות בגרוש.

לערבים יש היסטוריה ארוכה ורצופה, ובה הרבה עליות וירידות. הם רגילים לחכות. הסבלנות היא מכשיר רב-עוצמה.

אני מאמין שמול העוצמה של ישראל, זוהי הדוקטרינה האמיתית של אבו מאזן: לחכות בסבלנות עד שישתנו התנאים, ובינתיים להחזיק מעמד, להידבק באדמה, לא לוותר על מילימטר, מה שנקרא בערבית "צומוד". זה יכול לקחת דור, שני דורות, שלושה דורות - אבל בסוף ננצח.

זו עלולה להיות מדיניות לא-פופולרית, ואין בה תהילה. אבל היא יעילה לאורך ימים.

(על כל פנים, זאת ההשערה שלי. איש לא אמר לי.)

אבל גם אדם כמו אבו מאזן עשוי לאבד מדי פעם את הסבלנות.

נאום ה"ייחרב ביתכ" שלו, שכבר התפרסם ברחבי העולם, היה רגע כזה.

במחסן העצום של קללות ערביות, זוהי אחת הקללות הפחות קיצוניות. הוא מקביל, בערך, לקללה העברית "יימח שמך". (בעברית החדישה חסרות לנו קללות עסיסיות, ולכן אנחנו משתמשים בקללות ערביות או רוסיות.)

הנשיא דונלד טראמפ יכול לשגע פיל. מבחינת הערבים, הוא ראוי לקללות הקיצוניות ביותר.

עשרות שנים מתיימרת ארצות-הברית לכהן כמתווך ניטרלי בין הישראלים והערבים. נשיא אחרי נשיא הציג "תוכניות שלום" ו"יוזמות שלום", ששום דבר לא יצא מהן. ואילו יוזמת-השלום הישראלית-מצרית ויוזמת אוסלו נולדו שתיהן מאחורי גבם של האמריקאים.

הסיבה לכך פשוטה לגמרי: בארצות-הברית יש מיליוני בוחרים יהודים. כמעט כולם ציונים מושבעים. מאחר שהם לא עשו דבר וחצי דבר להצלת יהודי אירופה בימי השואה, הם אכולי חרטה. ואילו הבוחרים הערבים בארצות-הברית אדישים.

לכן, כל נשיא אמריקאי מאז דווייט אייזנהואר (שהיה כל-כך פופולרי, שלא היה זקוק לקולות היהודים) היה תומכים של ישראל. מכיוון שכל ממשלות ישראל דחו פיתרון-שלום שהיה מכריח אותנו להחזיר את השטחים הכבושים, ובמיוחד את ירושלים המזרחית, הניטרליות של ארצות-הברית הייתה בבחינת תרמית.

אבל טראמפ הוא משהו מיוחד. הוא מינה ציוני ימני קיצוני לתפקיד שגריר ארצות-הברית בישראל. הוא מינה את חתנו היהודי וציונים אחרים למתווכים בין ישראל והפלסטינים. ובסוף הכיר בירושלים כבירת ישראל והבטיח להעביר לשם את שגרירות ארצות-הברית מתל-אביב.

אילו דיבר טראמפ על "ירושלים המערבית", זה לא היה מעורר סערה גדולה. הכל מסכימים בפועל שירושלים המערבית היא בירת ישראל. אבל טראמפ התכוון לירושלים-רבתי והוסיף רק רמז דק לכך שאת הגבולות יהיה צורך לקבוע בעתיד.

ירושלים המזרחית היא, כמובן, שדה-הקרב האמיתי. ממשלת ישראל טוענת ששם נולדה הדת היהודית, ששם עמדו בית-המקדש הראשון והשני, שהכותל הnערבי הוא חלק מהמקדש (למרות שהוא רק חלק מהקיר התומך החיצוני.)

הדיבור על "ירושלים" כעל חלק מהמדינה היהודית פירושו מכה קשה לאמונתם הדתית והלאומית של הערבים.

כאשר התווה האו"ם את תוכנית-החלוקה משנת 1947, הוא חילק את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, אך את ירושלים הפך ליחידה נפרדת. שני הצדדים סירבו לקבל זאת.

מיד אחרי מלחמת תש"ח הציגו ידידיי (יהודים וערבים) ואני את תכנית-השלום הראשונה שהתבססה על העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים". בתכנית שלנו דיברנו על "ירושלים מאוחדת, בירת שתי המדינות". גם עכשיו זהו הפיתרון האפשרי היחיד.

פייסל חוסייני המנוח, שהיה המנהיג הבלתי-מעורער של הציבור הערבי בירושלים, קיבל את העיקרון הזה. בתצלומים רבים רואים את שנינו עומדים ביחד מתחת לסיסמה זו. ערפאת קיבל אותה, וגם אבו מאזן מסכים.

אם כן, מה אמר אבו מאזן בנאומו הארוך במועצה הלאומית הפלסטינית, חוץ מהקללה ההיתולית-למחצה שהגיעה לכותרות?

למעשה, לא היה בו כל חדש. הוא אישר מחדש את "תוכנית השלום הערבית", שגם אני תומך בה בלב שלם.

הוא דחה לחלוטין את התכנית שנקראה "פיתרון המדינה האחת", שמספר שמאלנים קיצונים דוגלים בה מתוך יאוש. בפועל פירושה מדינת אפרטהייד תחת שלטון יהודי.

אבו מאזן שם קץ לסיסמאות-התרמית, כאילו ארצות-הברית יכולה להיות מתווכת, שיש בכלל תהליך-שלום, שהסכם-אוסלו עדיין חי וקיים.

החלטות המועצה הלאומית של אש"ף, הפרלמנט הפלסטיני, דחתה סופית את הרעיון שארצות-הברית יכולה לשמש כמתווך ללא משוא-פנים.

המועצה החליטה "להשהות את ההכרה בישראל". זוהי מחווה ריקה מתוכן. אבל היא גם החליטה להטיל על ההנהגה "להפסיק את התיאום הביטחוני (עם ישראל) בכל צורותיו", דבר חמור הרבה יותר. מסופקני עם אבו מאזן יכול לעשות זאת.

המועצה הזכירה במיוחד את הנערה עהד תמימי, שקראתי לה "ז'ן ד'ארק הפלסטינית". אגב, מאסרה הוארך השבוע בלי סוף.

המועצה קראה לחרם על ההתנחלויות - חרם שעליו הכריז "גוש שלום" לראשונה כבר ב-1998. אבל היא גם הביעה תמיכה ב-BDS, הדוגלת בחרם על כל דבר ישראלי.

מחוסר אמצעים אחרים, המועצה קראה לפעולה דיפלומטית במוסדות הבינלאומיים, כגון האו"ם ובית-המשפט הפלילי הבינלאומי.

בפעולות אלה אין ממש חדש, אבל זה מבטא נחישות להתנגד.

לאבו מאזן אין ממלא-מקום. כמו מנהיגים רבים בכל מקום, הוא מתעב את הרעיון של יורש.

הוא כבר בן 82, אך עדיין צעיר ממני בכמה שנים טובות. נראה שהוא החליט - כמוני - לחיות לנצח.