אז מה אני, לעזאזל?

ישראלי? יהודי? פעיל שלום? עיתונאי? סופר? חייל לשעבר? טרוריסט לשעבר? וכן ...?

כל אלה, ועוד.

או-קיי. או-קיי. אבל באיזה סדר? מה המרכיב החשוב ביותר?

קודם כל, כמובן, אני בן-אדם. יצור אנושי עם כל הזכויות והחובות של יצור אנושי. החלק הזה קל. לפחות בתיאוריה.

אני גם גבר. גם זה פשוט.

אחרי זה אני ישראלי. אחרי זה אני יהודי. וכן הלאה.

אוסטרלי ממוצא בריטי לא היה מתקשה במתן תשובה לשאלה כזאת. הוא קודם כל אוסטרלי, ואחר-כך אנגלו-סקסי. בשתי מלחמות-עולם חש הצבא האוסטרלי לעזרת בריטניה ללא סיבה. ראינו אותם בארץ. אך במלחמה השניה, כאשר נוצר איום על מולדתו, מיהר לחזור הביתה.

זה היה טבעי לגמרי. נכון, אוסטרליה נוצרה בעיקר על-ידי בריטים (וביניהם פושעים שגורשו לשם) אך העולם הרוחני של האוסטרלי עוצב קודם כל על-ידי הסביבה הגיאוגרפית, הפוליטית והפיסית של אוסטרליה. במשך הזמן השתנתה גם הופעתו החיצונית.

פעם היה לי ויכוח עם אריאל שרון על נושא זה.

אמרתי לו שאני קודם כל ישראלי, ורק אחר-כך יהודי.

שרון, יליד הארץ, ענה בהתרגשות: "אני קודם כל יהודי, ורק אחר-כך ישראלי!"

נדמה שזהו ויכוח-סרק. אך יש לכך השלכות מעשיות רבות על חיינו.

לדוגמה, אם זוהי "מדינה יהודית", איך היא יכולה להתקיים בלי הדת היהודית?

ישראל הוקמה על-ידי אידיאליסטים חילונים. רובם הסתכלו על הדת כעל שריד מהעבר, אוסף של אמונות טפלות מגוחכות שיש להיפטר מהן, כדי לפנות מקום ללאומיות מודרנית בריאה.

חוזה-המדינה, בנימין זאב הרצל, שתמונתו תלויה בכיתות רבות, היה אדם לא-דתי לגמרי, שלא לומר אנטי-דתי. בספרו "דר יודנשטאט" ("מדינת היהודים"), תוכנית-האב של המדינה שתקום, הוא קבע שהרבנים יוחזקו בבתי-הכנסת, ולא יינתן להם להתערב בענייני המדינה.

הרבנים ענו לו כגמולו. הם קיללו אותו במלים החריפות ביותר. הם האמינו שהקדוש-ברוך-הוא גירש את היהודים מהארץ בשל עוונותיהם, ושרק הקדוש-ברוך-הוא רשאי להחזירם לארץ, באמצעות המשיח.

אפילו רבני-הרפורמה בגרמניה, שהיו אז מיעוט קטן, גינו את הרצל. רק קומץ רבנים הצטרפו לתנועה הציונית בימיה הראשונים.

בירושלים הייתה קיימת עדה חרדית רבת-השפעה, נטורי קרתא, שהיו אויבים קיצונים של הציונות. לימים נתקלתי בהם לא פעם בלשכתו של יאסר ערפאת. רבנים חרדים אחרים, פחות קיצונים, הקפידו להכריז שאינם ציונים, גם כשלקחו כסף מהממשלה הציונית. כיום הם שותפים בקואליציה.

דויד בן-גוריון, הציוני החשוב ביותר בימי קום המדינה, זילזל בדתיים. הוא היה משוכנע שהם ייעלמו מעצמם עם הזמן. לכן (וגם כדי לקבל כסף מיהודים חרדים בחו"ל) לא היה איכפת לו לעשות להם כל מיני הנחות – שעם הזמן איפשרו להם לגדול ולהתעצם ללא כל שיעור. עכשיו הם מסכנים את המדינה החילונית שלנו.

החרדים והחרד"לים מהווים רק כחמישית מאוכלוסיית המדינה, אך יש להם עכשיו כוח פוליטי עצום. בעבר הם תמכו במדיניות של שלום, אבל עכשיו רובם לאומנים קיצונים, ובחלקם פאשיסטים דתיים. השפעתם על חיינו היומיומיים הולכת וגדלה.

רק לאחרונה הם הצליחו לחוקק חוק האמור לסגור בשבתות את כל המרכולים במדינה. החרדים היותר קיצוניים אוסרים על בניהם להתגייס לצה"ל, ודורשים שהחיילות יורחקו ממגע עם החיילים.

מאחר שרוב הישראלים רואים בצבא כוח מאחד - אולי האחרון שנותר במדינה – הדבר גורם למשבר מתמשך. (אני, מצדי, מוכן לוותר על עשרה חיילים חרדים תמורת חיילת אחת.) דתיים אחרים מחזיקים בגישה הפוכה: הם רואים בצה"ל מכשיר אלוהי לגירוש כל הלא-יהודים מהארץ.

האזרחים הערבים, חוץ מקבוצות קטנות, אינם משרתים בצה"ל. שהרי איך אפשר לסמוך עליהם בצבא שתפקידו לבצע את כוונות הקדוש-ברוך-הוא?

אילו היו בן-גוריון וחבריי מאז, שנפלו במלחמה, שומעים את הדברים האלה, הם היו מתהפכים בקברם.

זוהי רק אחת ההשלכות של האידיאולוגיה של "קודם-כל-יהודי". היבט אחר נוגע לשאלת מקומה של ישראל במרחב. "קודם-כל-יהודי" מכתיב גישה שונה לגמרי מאשר "קודם-כל-ישראלי".

הייתי בקושי בן 10 כאשר המשפחה שלי ברחה מגרמניה הנאצית לארץ. באוניה, בדרך מנמל מארסיי לנמל יפו, ניתקתי את עצמי לגמרי מיבשת אירופה והתמסרתי ליבשת אסיה.

אהבתי אותה בכל נפשי. הקולות, הריחות, הסביבה. רציתי לחבק את כולה. כאשר הצטרפתי בגיל 15 לאצ"ל, במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ, הרגשתי שאנחנו חלק ממאבק העולם החדש נגד ההגמוניה המערבית.

באותה עת השתלט בארץ מנהג לשוני שאיש לא הבחין בו. כולנו התחלנו להבחין בין "יהודי" ו"עברי". "יהודי" התייחס ליהודי הפזורה ("יהודי הגולה" בסלנג הציוני), ואילו "עברי" התייחס לכל דבר מקומי, ארצישראלי.

כך דיברנו על הדת היהודית, על הגטו היהודי, על היידיש היהודית ועל כל מה שהיה "שם", לעומת הנוער העברי, השפה העברית המתחדשת, היישוב העברי, הקיבוצים העבריים וכל דבר מקומי. קבוצה קיצונית אחת, שזכתה בכינוי "הכנענים", אף הפכה נוהג בלתי-מודע זה לאידיאולוגיה מודעת וטענה כי לנו, העברים, אין שום דבר משותף עם היהודים, ושאנחנו בכלל המשך ישיר של האומה העברית שגורשה מהארץ על-ידי הרומאים לפני אלפיים שנה.

(היסטוריונים לא-יהודים מסוימים טוענים שתמונה זו מופרכת, ושהרומאים גירשו רק את האינטליגנציה. ה"עמך", לדבריהם, נשאר בארץ, התאסלם בבוא העת והם הפלסטינים של ימינו.)

כאשר נודעו בארץ ממדי השואה, הציף את היישוב גל של חרטה. האנשים שוב התחילו להגדיר את עצמם כ"יהודים". מאז הולך וגובר בישראל תהליך של הזדהות יהודית מחודשת.

כאשר הוקמה מדינת-ישראל, המונח "ישראלי" החליף את המונח "עברי". עכשיו השאלה היא מה קודם למה: ה"יהודי" או ה"ישראלי". יש לזה השלכה ישירה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

להרצל לא הייתה בעיה. הוא היה איש מערבי בהכרה מלאה. בספרו רשם הרצל את המשפטים הרי-הגורל האלה: "בפלסטינה נהווה חלק מהחומה נגד אסיה, נהווה את חיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות."

במילים אחרות, מייסד הציונות ראה את מדינת-היהודים העתידית כמבצר של האימפריאליזם האירופי נגד עם הארץ. הוא חזה כבר לפני יותר מ-120 שנים את המצב הנוכחי.

האם כל זה היה יכול להיות אחרת? האם יכולנו להשתלב במרחב? אינני יודע. כאשר הייתי צעיר, האמנתי בכך בכל לבי.

בגיל 22 הקמתי חוג שנקרא "ארץ-ישראל הצעירה" (ובערבית ואנגלית "פלסטין הצעירה"). בדרך כלל קראו לחוג זה בשם "קבוצת במאבק", על שם כתב-העת שהוצאנו מעת לעת, כאשר היה לנו כסף. הוא עורר הד עצום, וגם הרבה שנאה. (משה שמיר קרא לנו "במת אבק".) כאשר כינס המנהיג ההודי ג'וואהארלאל נהרו את הקונגרס האסיאתי-אפריקאי הראשון בניו-דלהי, שלחנו לו מברק-ברכה.

שנים אחדות אחרי מלחמת תש"ח הקמתי קבוצה בשם "הפעולה השמית", שטענה כי ישראל היא חלק מ"המרחב השמי". בחרתי במונח "שמי" מפני שהוא כולל ומאחד את כל הערבים והישראלים, על פי המוצא והשפה.

ב-1959 פגשתי בפאריס את ז'אן-פול סארטר, שהיה אז האינטלקטואל מס' 1 בעולם. היו לו היסוסים לגבי המונח "שמי", שנשמע לו גזעני. הצלחתי לשכנע אותו, והוא פירסם בכתב-העת רב-היוקרה שלו, "זמנים מודרניים", מאמר שבו הסברתי את העניין.

ככל שישראל הופכת ל"יהודית" יותר, כן מתרחבת התהום בינה לבין העולם המוסלמי. ככל שתהיה "ישראלית" יותר, כן יגבר הסיכוי שנשתלב במרחב - אידיאל שהוא עמוק הרבה יותר מאשר סתם "שלום".

לכן אני חוזר ומצהיר: אני קודם כל ישראלי, ורק אחר-כך יהודי.