מבול פרשות השחיתות המציף כעת את משפחת נתניהו, עוזריה ומשרתיה, אינו מפחית, כנראה, את הפופולריות שלו בקרב מי שקוראים לעצמם "העם".

להיפך. משאלי דעת-הקהל מראים שהמצביעים של המפלגות הלאומניות האחרות חשים להצלת "ביבי".

הם מאמינים שהוא מדינאי דגול, גואל ישראל, ועל כן הם מוכנים לסלוח ולמחול לו על כל השאר. שוחד ענק, מתנות יקרות, הכל.

מוזר. מפני שדעתי הפוכה בדיוק. אינני מוכן לסלוח ל"ביבי" על שום דבר בגלל היותו מדינאי דגול, מפני שלדעתי הוא מדינאי קטן מאוד. בעצם, הוא לא מדינאי כלל.

עוד בראשית דרכו של ביבי נתן אביו את פסק-הדין הסופי על יכולותיו.

בנציון נתניהו, פרופסור להיסטוריה שהתמחה בתולדות האינקוויזיציה הספרדית, לא היה בעל דיעה טובה על בנו השני. הוא העדיף בהרבה את בנו בכורו, יונתן, שנהרג במיבצע אנטבה. לדעתי הלא-מקצועית זהו, אגב, מקור התסביכים העמוקים של ביבי.

מבחינה פוליטית, בנציון היה הימני הקיצוני ביותר שהיה אי-פעם. הוא בז לזאב ז'בוטינסקי, המנהיג המזהיר של הימין הציוני, וגם לתלמידו, מנחם בגין. שניהם היו בעיניו רכרוכיים מדי.

בנציון הרגיש שכשרונותיו אינם זוכים בישראל להערכה הראויה. לכן עבר ללמד בארצות-הברית, שם גידל את בניו. הוא אמר על ביבי: "הוא יכול להיות שר-חוץ טוב, אך בשום פנים לא ראש-ממשלה." מעולם לא נאמרו על ביבי דברים נכונים יותר.

בנימין נתניהו הוא באמת שר-חוץ מצוין. הוא מדבר אנגלית (אמריקאית) מושלמת, אם כי בלי העומק הספרותי של קודמו, אבא אבן. על אבן אמר דויד בן-גוריון: "הוא יכול לשאת נאומים נהדרים, אבל צריך להגיד לו מה לומר."

ביבי הוא נציג מושלם. הוא יודע איך להתנהג עם גדולי העולם. הוא נראה טוב בוועידות בינלאומיות, אם כי הוא משתמש בגימיקים שנואם כמו צ'רציל לא היה נוגע בהם בקלשון.

בימינו משמש שר-החוץ כסוכן-נוסע של מדינתו. ואכן, ביבי היה בשעתו סוכן-נוסע של חברת-רהיטים. מאז שהנסיעות בעולם הפכו לנגישות וקלות, שרי-החוץ ממלאים הרבה מן התפקידים שהיו בעבר בידי השגרירים.

אולם, כפי שהאב אמר בשעתו בצורה כל-כך נוקבת, יש הבדל עצום בין משימותיו של שר-חוץ ומשימותיו של ראש-ממשלה. שר-החוץ מבצע מדיניות. ראש-הממשלה מעצב את המדיניות.

ראש-הממשלה האידיאלי הוא אדם היודע למה זקוקה מדינתו – לא רק היום, אלא גם בדורות הבאים. החזון שלו מקיף את כל צורכי המדינה, שיחסי-החוץ הם רק מרכיב אחד מהם, ולאו דווקא המרכיב החשוב ביותר. הוא רואה גם את ההיבט החברתי, הכלכלי, התרבותי והצבאי של חזונו.

בנציון נתניהו ידע שבנו ביבי אינו בעל היכולות האלה. הופעה טובה פשוט אינה מספיקה, ביחוד לא למנהיג של מדינה שיש לה בעיות מסובכות, פנימיות וחיצוניות, כמדינת ישראל.

כאשר חושבים על הנשיא פרנקלין רוזוולט, נזכרים באימרתו: "אין לנו מפני מה לפחד אלא מפני הפחד עצמו." כאשר חושבים על וינסטון צ'רצ'יל, נזכרים בפסוק "מעולם לא היו רבים כל-כך חבים הרבה כל-כך למעטים כל-כך".

כשחושבים על בנימין נתניהו, באיזו פסוק נזכרים? רק בפסוק "לא יהיה כלום מפני שאין כלום" - על פרשות השחיתות הרבות שהוא מעורב בהן.

העיסוק העיקרי של נתניהו, בין חקירותיו הפליליות, הוא לטייל עם שרה'לה בחו"ל ולהיפגש עם גדולי העולם. שבוע אחד אצל הנשיא מקרון בפאריס, בשבוע הבא אצל הנשיא פוטין במוסקווה, ובאמצע במדינה אפריקאית אחת או שתיים.

מה מושג בכל הביקורים האלה? שום דבר שראוי לדבר עליו.

אבל זה מהלך ערמומי מאוד, הנוגע באחד הנימים העמוקים ביותר בנשמה היהודית.

במשך דורות רבים היו הקהילות היהודיות חסרות-ישע בארצות רבות, במערב ובמזרח. היהודים היו תלויים לגמרי בחסדי הלורד, הדוכס או הסולטאן. כדי לזכות בחסדיו, אחד מבני הקהילה, בדרך כלל העשיר שבהם, קיבל על עצמו להתחנף לשליט, לשחד אותו ולזכות בחסדיו. שתדלן כזה הפך למלך היהודים, וכל הקהילה העריצה אותו.

במידה מסויימת, ביבי הוא יורש המסורת הזאת.

איש לא אהב את אבא אבן. גם מי שהעריץ אותו על כשרונותיו המיוחדים לא אהב את האיש. הוא נחשב ללא-ישראלי, לא גבר-גבר כפי שאדם ישראלי צריך להיות.

המעמד הציבורי של ביבי שונה לגמרי. הוא בעל עבר של קצין בסיירת, והוא גבר-גבר כדרוש. הוא נראה כמו שישראלי צריך להיראות. אין בעיות.

אך אם ישאלו את אחד ממעריציו מה ביבי השיג בפועל ב-12 שנותיו כראש ממשלת-ישראל, לא תהיה בפיו תשובה. דויד בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. מנחם בגין כרת את ברית השלום עם מצריים. יצחק רבין חתם על הסכם אוסלו. אבל ביבי?

אך מחצית אזרחי ישראל מעריצים את ביבי ללא גבול. הם מוכנים לסלוח לו מקרים לא-ספורים של שחיתות – החל בקבלת הסיגרים הקובניים היקרים ביותר כמתנה מידי מולטי-מיליונרים ועד לתשלומי שוחד העשויים להגיע למאות מיליוני דולאריים. אז מה?

ההרכב החברתי של המחנה הזה מוזר עוד יותר. אלה הם המוני היהודים המזרחיים, המרגישים שהם מבוזים, מדוכאים ומופלים לרעה מכל הבחינות. על-ידי מי? על ידי הצמרת האשכנזית, ה"לבנים". אך אין אדם אשכנזי ולבן יותר מביבי.

איש לא מצא עדיין פיתרון לחידה הזאת.

אז מה ה"חזון" של ביבי לגבי העתיד? איך תשרוד ישראל בדורות הבאים כמעצמה קולוניאלית, המוקפת במדינות ערביות ומוסלמיות העלולות באחד הימים להתאחד נגד ישראל? איך תמשיך ישראל לשלוט לאורך ימים על הגדה המערבית ורצועת-עזה, על מיליוני תושביהן הערבים, שלא לדבר על ירושלים המזרחית, שאתריה קדושים למיליארד וחצי מוסלמים ברחבי העולם?

נראה שתשובת ביבי היא "אל תסתכלו, אל תחשבו, פשוט תמשיכו הלאה!" בדרך המחשבה שלו, הפיתרון הוא "אין פיתרון". פשוט ממשיכים במה שעושים ממילא: שוללים את כל הזכויות הלאומיות והאישיות של הפלסטינים, שותלים התנחלויות בקצב קבוע אך זהיר, וחוץ מזה שומרים על המצב הקיים.

ביבי הוא אדם זהיר. הוא רחוק מלהיות הרפתקן. רוב מעריציו היו רוצים לספח מיד את הגדה המערבית, כולה או לפחות חלקים ממנה. ביבי מרסן אותם. מה החיפזון?

אך שמירת הסטטוס קוו אינה תשובה לאורך ימים. בסוף תצטרך ישראל להחליט: לעשות שלום עם הפלסטינים (ועם כל העולם הערבי והמוסלמי) או לספח את כל השטחים הכבושים מבלי להעניק אזרחות לתושבים הערבים. כלומר: מדינת אפרטהייד רשמית, העשויה להפוך במשך הדורות למדינה דו-לאומית בעלת רוב ערבי. זהו חלום-בלהות כמעט לכל הישראלים היהודים.

יש, כמובן, חזון אחר, שאיש אינו מדבר עליו: לחכות להזדמנות לביצוע נכבה נוספת ברוח תש"ח, לגרש את כל האוכלוסיה הפלסטינית מפלסטין. אך נראה שהזדמנות כזאת לא תקרה בפעם השנייה.

לביבי לא איכפת. הוא איש הסטטוס קוו. העובדה שאין לו חזון משלו פירושה שהוא מחזיק, במודע או שלא במודע, בחזון של אביו: להיפטר מהערבים. להשתלט על כל הארץ בין הים והירדן (לפחות) כפי שעשו בני-ישראל בימים ההם.

מה יעשה ביבי מול פרשות השחיתות הסוגרות עליו?

מנוי וגמור איתו להחזיק מעמד. יקרה אשר יקרה, אישומים, משפטים, הרשעות – פשוט להחזיק מעמד. גם אם הכל יתנפץ לרסיסים - הדמוקרטיה, בתי-המשפט, מוסדות האכיפה – פשוט להחזיק מעמד.

זאת לא שיטה המתאימה למדינאי גדול. אבל ביבי איננו מדינאי, לא גדול ולא קטן.

אני חוזר על ההצעה שהצעתי בשבוע שעבר: לאפשר לביבי להודות באשמה ולהעניק לו חנינה מיידית. ביי ביי, ביבי - ושמור לך על השלל.