בסתו שנת 1948, אחרי שמונה חודשים של לחימה מתמדת, הועליתי לדרגה הנעלה של רב-טוראי. אחרי שעברתי קורס מזורז למפקדי כיתות, ניתן לי לבחור בחיילים לכיתה שלי מבין העולים חדשים מפולין וממרוקו.

(כולם רצו בבולגרים, אבל הבולגרים כבר נלקחו. הם היו ידועים כלוחמים מצוינים וממושמעים, שאינם מתלוננים כל הזמן.)

בחרתי בעולים ממרוקו. קיבלתי גם שני טוניסאים וחמישה תורכים, ביחד 15 איש. אנשים שזה עתה הגיעו באוניות, ואיש מהם לא דיבר עברית. אז איך אני מסביר להם שלרימון-יד יש מסלול תעופה גבוה וזווית ירידה חדה?

למרבה המזל ידע אחד החיילים העולים ממרוקו קצת עברית. הוא תרגם לצרפתית. אחד התורכים ידע צרפתית ותירגם לתורכית, וכך הסתדרנו איכשהו.

זה לא היה קל. היו המון בעיות פסיכולוגיות, אבל החלטתי להתאים את עצמי עד כמה שאפשר. לדוגמה: באחד הימים קיבלנו פקודה לנסוע לחולות של ראשון-לציון ולהעמיס חול על משאיות, כדי להרחיב את המחנה באוהלים נוספים.

כאשר הגענו לחולות, איש מהחיילים שלי לא זז. "באנו לארץ כדי להילחם, לא לעבוד," הצהיר הדובר שלהם.

הייתי נבוך. מה לעשות? הקורס לא הכין אותי למצב הזה. ואז עלה לי רעיון. אמרתי להם: "אתם צודקים לגמרי. אז שבו בצל מתחת לעץ ההוא ותהנו מן הנוף."

לקחת את-חפירה והתחלתי לחפור. שמעתי שהחיילים מתלחשים ביניהם. ואז חייל אחד קם, נטל את-חפירה והתחיל לעבוד. אחר-כך שני ושלישי. בסוף כולנו עבדנו בשימחה.

לרוע המזל, היינו יוצאים מן הכלל. רוב האשכנזים, ילידי הארץ והעולים מאירופה, סברו שהם כבר עשו את שלהם וסבלו די, ושעכשיו הגיע תורם של המזרחיים לתרום את חלקם. היו הבדלים תרבותיים גדולים, ואיש לא טיפל בהם כראוי.

מספר ימים אחרי הסצנה שתיארתי, קיבלנו חופשה של שעות אחדות כדי לנסוע לתל-אביב. כשעליתי למשאית, שמתי לב שאחדים מהאנשים שלי לא עלו. "השתגעתם?" גערתי בהם, "חופשה בתל-אביב זה גן-עדן!"

"לא בשבילנו," הם ענו. "הבחורות בתל-אביב לא רוצות לצאת איתנו. הן קוראות לנו 'מרוקאי סכין'." ואכן, היו מקרים בודדים שבהם מרוקאים חמומי-מוח נעלבו ותקפו אנשים בסכין.

היחס שלי ל"מרוקאים שלי" השתלם. כאשר נפצעתי קשה, ארבעה מהם סיכנו את נפשם והוציאו אותי תחת אש. הם נתנו לי במתנה 70 שנות-חיים נוספות (עד כה).

בספטמבר 1953, כאשר הייתי כבר העורך הראשי של "העולם הזה", פרסמתי סידרת תחקירים בשם "דופקים את השחורים", ובה גילויים על הפליית המזרחים. הסידרה עוררה סערה של זעם ברחבי המדינה. עצם הטענה שיש הפלייה הוכחשה נמרצות.

בסוף שנות ה-50 גרמה תקרית קטנה למהומות גדולות של המזרחים בשכונת ואדי סאליב בחיפה. כל העיתונים תמכו במשטרה, "העולם הזה" היה כלי-התקשורת היחיד שתמך ב"מורדים".

אני כותב על כל ההיסטוריה הישנה הזאת מפני שהיא הפכה לפתע לאקטואלית.

סידרת-טלוויזיה של איש-הסרטים דויד דרעי גורמת לסערה. שמה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", והיא מתיימרת להיות תיאור נאמן של חוויות הוריו של דרעי בבואם ארצה בשנות ה-50 הראשונות.

הם רצו להתיישב בירושלים, המקום היחיד בארץ שאת שמו הם הכירו. אבל הם נלקחו למקום מרוחק במדבר, ושם נזרקו מהמשאיות. הם הושארו לבדם באוהלים, ללא עבודה - מלבד מספר ימים בחודש של "עבודות-דחק", חפירת בורות לעצים.

לדברי הבמאי, דויד דרעי, זאת הייתה "קונספירציה" (הוא משתמש במילה זו) של האשכנזים. הם הביאו את היהודים המזרחים לארץ כדי לזרוק אותם במדבר ולהשאיר אותם שם, קורבן לרעב ולחוסר-כל.

דרעי אינו ממציא דברים. הוא מצטט מהרבה פרוטוקולים סודיים רשמיים, שבהם דובר על המבצע. הדבר נידון באריכות והוסבר כהכרח לאומי כדי למלא את השטחים הריקים (שמהם גורשו הערבים לפני-כן.)

כל העובדות נכונות. אך התמונה הכללית כוזבת. דרעי לא ניסה לתאר את הפרק ההיסטורי הזה באופן אובייקטיבי. הוא יצר תעמולה.

אחזור לניסיון האישי שלי.

נולדתי בגרמניה להורים אמידים. כאשר הגיעו הנאצים לשלטון, ב-1933, החליט אבי לעזוב את גרמניה ולעלות לפלסטינה.

כאן לא חיכה לנו איש בפרחים. השאירו אותנו לדאוג לעצמנו. הבאנו איתנו סכום גדול של כסף, אבל אבי לא הכיר את המנהגים המסחריים ששררו אז בארץ, ותוך שנה הפסדנו את כל הכסף.

שני הורי לא עבדו בגרמניה ולו יום אחד של עבודה גופנית. עכשיו, בארץ, הם נאלצו לעבוד קשה, 10 או 12 שעות ביום. על כן החלטתי לעזוב את בית-הספר העממי בגיל 14, בתום כיתה ז', וגם אחי ואחיותי עבדו. איש מאיתנו לא התלונן. מה שקרה באותה עת בגרמניה הזכיר לנו יום-יום ממה ברחנו.

גורלם של מהגרים חדשים הוא מר, וכך זה היה תמיד ובכל מקום. היה מנוי וגמור איתנו לבנות את "ארצנו". העולים החדשים שהגיעו אחרי מלחמת-העולם השניה – מהמערב ומהמזרח - נדרשו גם הם לעבור את זה.

שנים רבות לאחר מכן התידדתי עם לובה אליאב, אחד המארגנים הראשיים של "קליטת" העולים בשנות ה-50. הוא סיפר לי איך הביאו את העולים, המזרחים והאשכנזים כאחד, לאיזור לכיש השומם. כאשר הם סירבו לרדת מהמשאיות, הצטוו הנהגים להרים את תא-המטען ו"לשפוך" את העולים, פשוטו כמשמעו, על הקרקע. לובה לא התבייש בכך. בעיניו זה היה חלק מבניין הארץ.

לובה אליאב, אגב, היה אחד האידיאליסטים הגדולים של המדינה. בגיל מתקדם הוא עצמו ירד למדבר ליד הגבול המצרי כדי לחיות עם הצעירים, שלמענם הוא הקים כפר חדש, רחוק מכל מקום.

דרעי מגלה שמרגלי המשטרה חדרו לקבוצות מזרחיות. זה גרם לי לצחוק בקול רם. מפני שזה היה סוד גלוי שהשין-בית (שמו הקודם של השב"כ) ריגל אחרי כל תנועה של חברי מערכת "העולם הזה".

דרעי אינו מוטרד מהעובדה שבכל השנים ההן התייחסו לקומוניסטים בצורה עוד יותר קשה, שלא לדבר על האזרחים הערביים, שנמקו יום-יום תחת "משטר צבאי".

בסך הכל, דרעי לא סילף דבר. אבל הוא מוציא את הכל מההקשר שלו. אם מישהו יקח ציור של מיכלאנג'לו ויוציא מתוכה רק צבע אחד – נגיד אדום – התמונה נשארת אותה התמונה, אך זאת לא תהיה אותה היצירה.

דויד דרעי נולד בירוחם, אחד מאותם ישובים שהקימו לובה אליאב ועמיתיו באמצע שום-מקום, מדרום לבאר-שבע.

כיום, ירוחם היא עדיין עיירה עניה. אבל היא התקדמה מאוד. מבחינה פוליטית היא, כמובן, ליכוד מוצק.

דרעי אינו מנסה כלל לצייר תמונה "מאוזנת". להפך, הוא מנסה בגלוי להסית את המזרחים נגד "האשכנזים". (לא ראיתי את הפרק האחרון בסידרה.)

אינני יודע מה השקפתו הפוליטית. אך במציאות של ימינו, הסרט משמש את מסעו של בנימין נתניהו נגד "האליטות האשכנזיות השמאלניות" המדומיינות, הכוללות את התקשורת, האוניברסיטות, המשטרה ובית-המשפט (וגם אותי, כמובן).

אגב, דויד דרעי עצמו הוא הראיה הטובה ביותר לכך שבשני דורות הצליחו מרוקאים מיסכנים, שנזרקו לתוך המדבר, ליצור אליטה חדשה.