ניגשתי לכתוב מאמר על טכס ליל הסדר, כשנזכרתי שכתבתי את אותו המאמר בדיוק ערב ליל הסדר לפני שש שנים. אז אני פשוט שולח את המאמר הישן שוב.

אני כותב שורות אלה בליל שבת, ערב חג הפסח. ברגע זה יושבים מיליוני יהודים בכל העולם מסביב לשולחן-הסדר וקוראים את ההגדה, המספרת על יציאת-מצריים.

לספר זה יש השפעה עצומה על החיים היהודיים. כל יהודי ויהודיה משתתפים משחר ילדותם בטכס ליל-הסדר. כשיגדלו ילדים אלה, לאן שילכו בהמשך חייהם, תמיד ייקחו איתם את הזיכרונות מהבית היהודי החם, מהרגשת-הביחד, מהאווירה החמה הקסומה – ונוסף על כך גם את המסר הגלוי והסמוי הגלום בה.

מי שהמציאו את טכס-הסדר לפני מאות שנים היו גאונים. מעורבים בו כל חמשת החושים: הראייה, השמיעה, הריח, המישוש והטעם. לכן כולל הטכס את הארוחה הקבועה, את שתיית ארבע כוסות היין, את הנגיעה בדברים סמליים, את המשחק עם הילדים (חיפוש האפיקומן). לכן הוא מסתיים בשירה-בצוותא. ההשפעה המצטברת היא היפנוטית.

יותר מכל ספר יהודי אחר, ההגדה של פסח מעצבת את ההכרה היהודית – המודעת והבלתי-מודעת. כך בעבר וכך היום. ההגדה משפיעה על ההתנהלות הקולקטיבית שלנו ועל המדיניות הלאומית של מדינתנו.

יש דרכים שונות להתייחס להגדה.

ספרות: כיצירה ספרותית, הגדת-הסדר היא נחותה. היא חסרת יופי, התמליל חוזר על עצמו, הוא שטחי ובנאלי.

אפשר לתמוה על כך. התנ"ך הוא יצירה ספרותית עילאית, רבים מחלקיו משכרים ממש. שיאי התרבות המערבית – הומרוס, שקספיר, גתה, טולסטוי – אינם יכולים להתחרות בו. אמנם, ספרים יהודיים מאוחרים יותר, כמו המישנה והתלמוד, אינם מגיעים לאותה רמה ספרותית, אך גם בהם יש קטעים בעלי ערך ספרותי.

לספר ההגדה אין. כולו אינו אלא מסר אידיאולוגי.

היסטוריה: גם זה לא. אף שהוא מתיימר לתאר אירועים היסטוריים, אין בהגדה שום אמת היסטורית.

לא יכול להיות כיום שום ספק בכך שמעולם לא הייתה יציאת-מצריים. לא יציאת-מצריים, ולא ארבעים שנות נדודים במדבר, ולא כיבוש כנען.

המצרים היו כתבנים כפייתיים. הם תיארו כל מאורע, גדול וקטן. רבבות רבות של טבלאות כבר פוענחו.

מאורע כמו יציאת-מצריים פשוט לא יכול היה להתרחש מבלי שידווחו עליו באריכות. לא אם יצאו 600,000, לא אם יצאו 60,000, לא אם יצאו 6000. בייחוד אם באותה הזדמנות גם טבעה יחידה שלמה של הצבא המצרי, סוס ורוכבו.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ כנען. בגלל דאגתם הביטחונית החריפה, אחרי שסבלו מהטראומה של פלישת ההיקסוס שבאה מארץ כנען, הפרעונים העסיקו תמיד מספר גדול של מרגלים, נוסעים, סוחרים ואחרים, שעקבו אחרי המתרחש בכנען השכנה. הם דיווחו על המתרחש בכל הערים שם, כל הזמן. פלישה לכנען, אפילו פלישה קטנה, לא הייתה עוברת מבלי שידווחו על כך (חוץ מחדירות זניחות של שבטי בדואים מדי פעם.) יתר על כן, הערים המצריות שהוזכרו בתנ"ך כלל לא היו קיימות בתקופה הנדונה. לעומת זאת, הן היו קיימות בתקופה שבה נכתב התנ"ך, במאה הראשונה או השנייה לפני הספירה.

זה יותר ממאה שנה מחפשים ארכיאולוגים נוצרים ויהודים באופן קדחתני עדות לכיבוש כנען. הם לא מצאו שום הוכחה לכך (וגם לא לקיום ממלכות שאול, דויד ושלמה).

אך האם זה באמת חשוב? ממש לא!

ההגדה אינה יונקת את עוצמתה מהיומרה לאמיתות היסטורית. זהו מיתוס השובה את הדמיון, מיתוס שהוא הבסיס לדת גדולה, מיתוס המכוון את התנהלותו של העם היהודי עד היום. לולא סיפור יציאת מצריים, לא הייתה קיימת כיום מדינת-ישראל – ובוודאי לא בארץ זו.

התהילה: אפשר לראות בסיפור יציאת-מצריים דוגמה לכל הטוב והיפה בהיסטוריה האנושית.

זהו סיפור של עם קטן וחסר-כוח המתקומם נגד עריצות אכזרית, הקורע את כבליו וזוכה במולדת חדשה, ותוך כדי כך גם יוצר תורת-מוסר מהפכנית חדשה.

כשמסתכלים בדברים כך, יציאת-מצריים היא ניצחון של הרוח האנושית. סיפור היציאה הוא השראה לכל עם מדוכא. ואכן, היא שימשה השראה כזאת פעמים רבות בעבר. האבות-המייסדים של ארצות-הברית שאבו ממנה את אמונתם, וכך עשו גם מורדים רבים אחרים בתולדות העמים.

הצד השני: כשקוראים את הסיפור התנ"כי בעיון, ללא סכי-עיניים דתיים, כמה מהפרטים המסופרים בו מעוררים לחשיבה אחרת.

למשל, עשר המכות. מדוע נענש כל העם המצרי על מעשיו הרעים של עריץ אחד, פרעה? למה הטיל אלוהים, כמו מועצת-ביטחון קדושה, סנקציות אכזריות על העם? למה זיהם את מימי הנהר בדם? למה הרס את בסיס מחייתו בברד ובארבה? ונורא מזה, איך זה שלח אל רחום את מלאכיו לרצוח כל בן-בכור מצרי?

בצאתם ממצריים נאמר לבני-ישראל שמותר להם לגנוב את רכוש שכניהן. קצת מוזר שהסופר התנ"כי, שהיה בוודאי אדם דתי אדוק, לא פסח על פרט זה. וזה קרה רק כמה שבועות לפני שאלוהים בכבודו ובעצמו מסר לבני-ישראל את עשרת הדברות, ובהם "לא תגנוב"!

יתר על כן, נראה שאיש לא הקדיש הרבה מחשבה לצד המוסרי של כיבוש כנען. אלוהים הבטיח לבני-ישראל ארץ שהייתה מולדת של עמים אחרים. הוא אמר להם להרוג את העמים האלה, ובפירוש ציווה עליהם לבצע רצח-עם. הוא התמקד במיוחד בעם העמלקי וציווה על בני-ישראל למחוק אותו כליל מעל פני אדמה. כעבור כמה דורות הוריד הנביא שמואל את המלך שאול הגיבור מכס מלכותו מפני שהתייחס ברחמים לשבויי-מלחמה עמלקים, גברים, נשים וטף, ולא רצח אותם.

מובן שטקסטים אלה נכתבו לפני אלפיים שנה ויותר, כאשר המוסר האנושי היה שונה, וכך גם כללי המלחמה. אך ההגדה נקראת – כיום כמו בעבר – בלי ביקורת, מבלי לתת את הדעת לפרטים המחרידים. רבים מן המורים והתלמידים בבתי-הספר שלנו, ובייחוד בבתי-הספר הדתיים, מייחסים ברצינות גמורה למצווה להשמיד את האוכלוסייה הלא-יהודית בארץ.

המסר: סיפור ההגדה נכתב במגמה מובהקת ובמחשבה תחילה שכאשר יהודים קוראים את ההגדה בערב-פסח, שנה אחרי שנה, יקרה תהליך של אינדוקטרינציה, תהליך של הנחלת השקפת-עולם דתית או פוליטית.

יש בהגדה שני משפטים שהיו להם תמיד, ושיש להם גם היום, השפעה עמוקה על ההווה.

משפט אחד מבטא את התשתית הרעיונית להשקפה ההיסטורית של רוב היהודים: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו."

זה לא חל על זמן מסוים ועל מקום מסוים. זה נראה כאמת נצחית, שחלה בכל הזמנים על כל המקומות.

מי "הם" הקמים עלינו? כל העולם החיצוני, כל בני-האדם שאינם יהודים. הילדים שומעים זאת בליל-הסדר על ברכי אבותיהם, הרבה זמן לפני שהם לומדים לקרוא ולכתוב. הם חוזרים על זה שנה אחרי שנה, במשך עשרות שנים. זה מבטא את האמונה המודעת והלא-מודעת של כמעט כל היהודים, מלוס-אנג'לס עד ירוחם. זה מדריך את המדיניות של מדינת-ישראל.

המשפט השני, המשלים את הראשון, הוא קריאה לאלוהים: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך...כי אכל את יעקוב ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון-אפך ישיגם. תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'."

למילה "גויים" יש משמעות כפולה. בימי קדם זו הייתה פשוט מילה נרדפת ל"עמים". דובר על עם-ישראל כעל "גוי קדוש". אך במרוצת השנים קיבלה המילה משמעות אחרת. כיום היא מקובלת כהגדרה הכוללת של בני-אדם לא-יהודים, במובן השלילי. כמו בשיר היידישי, "אוי, אוי, אוי / שיכר איז א גוי" ("שיכור הוא הגוי"). ובהמשך: "שיכור איז ער / טרינקן מוז ער / ווייל ער איז א גוי." ("שיכור הוא / לשתות הוא צריך / מפני שהוא גוי.")

כדי להבין את הטקסט של ההגדה כראוי, יש לזכור שהוא נכתב כקריאה מן הלב של עם נרדף וחסר-מגן, שלא היה לו כל אמצעי לנקום בצורריו. כדי לרומם את רוחם בליל-הסדר, היה עליהם לשים את מבטחם באלוהים ולקרוא לו לנקום את נקמתם במקומם.

נהוג בטכס הסדר להשאיר את הדלת פתוחה. הסיבה הרשמית היא להקל על בואו של אליהו הנביא, שיקום מקברו באורח נס. למעשה הדלת נשארת פתוחה כדי שהגויים יוכלו להציץ פנימה ולוודא שאין אמת בעלילת-הדם האנטישמית, כאילו אופים היהודים את המצות בדם של ילדים נוצריים חטופים.

הלקח: כל עוד חיו היהודים בתפוצות, הייתה התאווה לנקמה מובנת בהחלט, ולא יכלה להזיק. אך עם הקמת המדינה השתנתה המציאות מהקצה אל הקצה. היהודים בישראל רחוקים מאוד מלהיות חסרי-מגן. אנחנו לא צריכים לסמוך עוד על אלוהים כדי שינקום את נקמתנו על העוולות שנעשו ושנעשים לנו – האמיתיים או המדומים. אנחנו יכולים לשפוך את חמתנו בעצמנו - על שכנינו, על הפלסטינים ושאר הערבים, על המיעוטים החיים בקרבנו, על הקורבנות שלנו.

בעיניי, זוהי הסכנה האמיתית של ההגדה. היא נכתבה על-ידי ולמען יהודים חסרי-ישע, שחיו בסכנה מתמדת. זה רומם את רוחם פעם בשנה, ואז הרגישו בטוחים, מוקפים במשפחתם, מוגנים על-ידי אלוהיהם.

כשמוציאים את הדברים מההקשר ההיסטורי שלהם ומחילים אותה על מצב שונה לגמרי, ההגדה של פסח היא ספר מסוכן, היכולה להעלות אותנו על דרך חתחתים. כשאנחנו מספרים לעצמנו השכם והערב, שנה אחרי שנה, שהגויים קמים עלינו לכלותנו, אנחנו רואים בדברי-הרהב של שליט איראני מתרברב סכנה קיומית, הוכחה שהאמירה הנושנה נכונה כיום כמו אז.

"הם", הגויים, קמים עלינו לכלותנו, לכן אנחנו צריכים להשכים להורגם.

בערב סדר-פסח זה, כדאי שנשכח את הקטע בהגדה שמדבר על שפוך חמתך על הגויים, ולעומת זאת, נתרכז ונאדיר את הקטעים מרוממי-הנפש שבהגדה המדברים על העבדים הלוקחים את גורלם בידם והמתקוממים נגד העריצים.