ידיד מעבר-לים שלח לי הקלטה של שיר. שיר ערבי, בעל מנגינה ערבית רכה, בביצוע מקהלה של נערות בלוויית חליל.

זה הולך כך:

"עהד / את ההבטחה ואת התפארת / את גבוהה כעץ הזית / מהעריסה ועד הימים האלה / לא יחולל כבודך / פלסטין נטועה בנו / כמו מזח לכל ספינה / אנחנו האדמה ואת המים /

ראשך מכוסה בשער בלונדי / את טהורה כמו ירושלים / את לימדת את דורנו איך העם הנשכח צריך למרוד / הם חשבו שהפלסטינים פוחדים מהם, מפני שהם לובשים שחפץ ונושאים נשק / פלסטין נטועה בנו / כמו מזח לכל אוניה / אומתנו צריכה להתאחד ולהתנגד, למען חרות פלסטין וחרות האסירים /

עיניך הכחולות הן מגדלור / לארץ שיש בה כל הדתות / את איחדת את העם, הקרוב והרחוק / את הדלקת את הניצוץ בלבנו / ראשך המורם מעודד אותנו / את הדלקת את האור באפלה שלנו /

למרות רכות ידייך / ידייך זיעזעו את העולם / ידייך החזירו את סטירת הכובש / והחזירו את הכבוד לאומה / פלסטין נטועה בנו / כמו מזח לכל ספינה / אנחנו האדמה ואת המים.

אילו הייתי חסיד הכיבוש, היה השיר הזה מפחיד אותי מאוד.

כי כוחם של שירים עולה על כוחם של רובים. הרובה יכול להתקלקל. השיר לעולם נשאר.

בימים הראשונים של צה"ל הייתה תלויה בחדר-האוכל של הגדוד שלי סיסמה: "צבא אשר שירה בפיו הוא צבא ניצחון!"

הדור הפלסטיני הנוכחי החליט להוריד ראש ולחכות עד עבור זעם. הדור הפלסטיני הבא עשוי להגיב לגמרי אחרת.

ערב יום-הולדתי ה-15 הצטרפתי למחתרת שלחמה בכיבוש הבריטי. אחרי 80 שנה אני זוכר כמעט את כל השירים מאז, מילה במילה. "חיילים אלמונים הננו בלי מדים", "קמנו, שבנו, צעירי אונים", ורבים אחרים. אחר-כך כתבתי המנון לפלוגה שלי.

אינני משורר. רחוק מזה. אבל כתבתי בחיי כמה שירים, ביניהם שיר "שועלי שמשון". לכן אני יודע מה כוחו של שיר. ובייחוד שיר הלל לגיבורה בת 16.

ברגע שראיתי את הסצנה של עהד אל-תמימי סוטרת על לחיו של קצין צה"ל, ידעתי שקרה דבר חשוב.

אמנם, הקצין נהג בחוכמה נדירה. הוא לא ירה בתוקפת, כפי שקורה עכשיו לעיתים קרובות מאוד. הוא פשוט זז אחורה וניתק מגע. הלוואי וכל האחרים המעורבים בפרשה זו היו נוהגים בחוכמה דומה. כי אז היינו שוכחים את כל הענין מזמן.

מדינאי בריטי אמר :"השלטון משחית, ושילטון מוחלט משחית באופן מוחלט." אני הייתי מוסיף: "הכיבוש מטמטם, וכיבוש ממושך מטמטם באופן מוחלט".

בנעוריי, בזמן שהייתי חבר במחתרת האנטי-בריטית, עבדתי במשרד של עורך-דין בריטי, שבין לקוחותיו היו פקידים בריטיים של ממשלת המנדט. תמיד שאלתי את עצמי: איך זה יכול להיות שאנשים כל-כך אינטליגנטים נוהגים בטפשות כזאת? הם היו נחמדים והתייחסו יפה גם לפקיד קטן כמוני. אבל אין ברירה: הכיבוש כופה על הכובשים התנהגות טפשית.

זה עובד כך: כדי לקיים שלטון כיבוש לאורך שנים צריכים הכובשים להאמין שהם גזע עליון, ושהקורבנות שלהם הם עם נחות ופרימיטיבי. אחרת, מניין להם הזכות לדכא עם אחר? זה בדיוק מה שקורה לנו עכשיו.

ברגע שראיתי בפעם הראשונה את הסצנה של סטירת-הלחי ידעתי שקרה אסון. לעם הפלסטיני יש עכשיו גיבורה לאומית. לנוער הפלסטיני יש עכשיו מודל לחיקוי.

הציבור הישראלי התרגל לכיבוש. נדמה לו שזה מצב טבעי. שהכיבוש יכול להימשך לנצח. אבל הכיבוש אינו מצב טבעי, ובאחד הימים הוא יקרוס.

עשרת אלפים בריטים שלטו בחצי מיליארד הודים. עד שבא איש צנום בשם גנדי ובניגוד לחוק הפיק מלח מן הים. הנוער ההודי קם על רגליו, והשלטון הבריטי נשר כמו עלה מהעץ בסתו.

טימטום דומה אחז בכל אנשי הכיבוש שטיפלו בעהד. קצינים. תובעים. שופטים צבאיים. אין מה לעשות.

אילו היינו כובשים חכמים - זה כמובן אוקסימורון – היינו שולחים את עהד מזמן הביתה. ממש מגרשים אותה בכוח מבית-המעצר. אבל אנחנו עדיין מחזיקים אותה בכלא. אותה ואת אמה.

אמנם, לפני מספר ימים נפל אסימון. בעזרת הפרקליטה החכמה, גבי לסקי, הושגה "פשרה". חלק מהאישומים בוטל, עהד נידונה לשמונה חודשי-מאסר "בלבד". בעוד שלושה חודשים עהד תשוחרר. אבל זה מאוחד מדי: תמונתה של עהד כבר חרוטה בתודעת כל ילד פלסטיני וכל ילדה פלסטינית. עהד בעלת השער הבלונדי ועיני המגדלור. עהד הקדושה, עהד הגואלת.

ז'אן ד'ארק הפלסטינית. סמל לאומי.

פרשת עהד אל-תמימי אירעה בגדה המערבית. אבל היא הידהדה גם ברצועת-עזה.

בעיני רוב הישראלים, רצועת-עזה היא סיפור אחר. היא לא שטח כבוש. היא לא נוגעת לנו.

אבל המצב ברצועת-עזה גרוע אף מהמצב בשטח הכיבוש הרשמי. הרצועה מוקפת מכל הצדדים. בצפונה ובמערבה שוכנת מדינת-ישראל. במערב הים, שבו חיל-הים הישראלים יורה בכל דבר שזז, חוץ מספינות-דיג הקרובות לחוף. הדרום שייך למצריים, המתנהגת בצורה גרועה אף מזו של ישראל, תוך שיתוף-פעולה הדוק איתה.

רצועת-עזה קרובה לגיהינום עד כמה שאפשר. התזונה ירדה למינימום, החשמל פועל שעתיים עד ארבע שעות ביום. המים מזוהמים. מקומות-העבודה דלים. רק החולים החמורים ביותר מורשים לצאת.

מדוע? זה קשור לשטן המטריד את ממשלת-ישראל: השד הדמוגרפי.

בפלסטין ההיסטורית, הארץ שבין הים התיכון ונהר הירדן, חיים עכשיו כ-13 מיליון בני-אדם, כמחציתם יהודים וכמחציתם ערבים (עם רוב קטן של ערבים). המספרים אינם בטוחים. אך כ-3 מיליון ערבים חיים בגדה המערבית, כ-2 מיליון ברצועה-עזה. כ-1.5 מיליון ערבים הם אזרחי ישראל. שיעור-הילודים הערבית גבוה מהשיעור הממוצע בישראל.

המספרים האלה מדירים שינה מעיני פקידים ישראלים רבים, בייחוד הפוליטיקאים. הם מחפשים אמצעי לשינוי המאזן. פעם הייתה להם האשליה שאם המצב בעזה יהיה בלתי-נסבל, תושביה יהגרו. זה לא קרה. הפלסטינים נהיו עקשנים.

אז נוצרה אופנה חדשה: פשוט להתעלם מבני-הזונה. להעמיד פנים כאילו שקעה הרצועה כולה בים, כפי שאיחל לעצמו פעם מנהיג ישראלי. אין רצועה, שני מיליון פלסטינים פחות.

אבל הרצועה חיה וקיימת. נכון, עזה נתונה לשלטון חמאס האיסלאמי, בעוד שהגדה המערבית היא בידי אש"ף של אבו-מאזן. האיבה בין שני הפלגים גלויה לעין. אבל זה קרה כמעוט בכל תנועת-שיחרור בהיסטוריה. במיקרה שלנו, המחתרת התפלגה בין ה"הגנה" לבין אצ"ל, אחר-כך התפלג גם אצ"ל, ונולד לח"י, שהיה קיצוני עוד יותר. הם שנאו זה את זה.

אך בתודעת העם אין שום הבדל. כולם פלסטינים. עהד היא הגיבורה של כולם. יתכן שהדוגמה שלה מילאה תפקיד גם במה שקרה ביום שישי האחרון.

במשך תקופה מסוימת שרר שקט ברצועה. נוצר מעין הסכם מעשי בין שלטון חמאס וממשלת הכיבוש הישראלי. הישראלים טפחו לעצמם על השכם על פקחותם. ואז זה קרה

פתאום תושבי עזה התקוממו. חמאס אירגן הפגנות ביום השישי ליד גדר הגבול, בלי נשק. זאת הייתה אמורה להיות ההתחלה של מערכה ממושכת של התנגדות בלתי-אלימה.

כאשר שאלו אותי מה עומד לקרות, אמרתי שצה"ל יפתח באש כדי להרוג. פשוט: הישראלים אינם יודעים איך לטפל בהתנגדות בלתי-אלימה. הם פותחים באש כדי להפוך את ההתנגדות לאלימה. בזאת הם יודעים לטפל: באלימות יותר ויותר גדולה.

וזה בדיוק מה שקרה ביום שישי האחרון. הצלפים התפרסו לאורך הגבול וקיבלו פקודה לירות בכל מפגין בולט. 18 מפגינים בלתי-חמושים נורו למוות, כמעט אלף נפצעו מאש חיה.

התגובות בעולם היו חלשות למדי. הן הוכיחו את השליטה המדהימה שיש לממשלת ישראל ולארגונים הציוניים שלה בתקשורת העולמית. אבל זה לא יימשך. ההפגנות יימשכו עד יום ה"נכבה", למחרת היום-העצמאות שלנו. הדגלים הפלסטיניים ימלאו את מסכי הטלוויזיה בעולם.

ביום ה"נכבה" עדיין תהיה עהד בכלא.