אני כועס על האליטה המזרחית. כועס ממש.

כולנו יודעים את הכל על עברם של ה"אשכנזים". (אשכנז היא השם היהודי העתיק של גרמניה. אמנם, רק חלק מיהודי אירופה הם צאצאי גרמניה. אך השם התקבל.)

אולם אנחנו יודעים מעט מאוד של עברם של המזרחים. (פעם קראנו להם "ספרדים", למרות שרק חלק מהם הם צאצאי הקהילה היהודית שפרחה בספרד.)

רוסיה שוכנת הרחק ממזרח למרוקו. מוטב היה לקרוא לשני השבטים האלה "צפוניים" ו"דרומיים", אבל זה מאוחר מדי.

בישראל של היום, האיבה בין אשכנזים ומזרחים הולכת וגדלה. יש לכך תוצאות פוליטיות וכלכליות רבות. לא מוגזם לטעון שזוהי עכשיו התופעה החשובה ביותר בחברה הישראלית - יותר מהניגוד בין יהודים וערבים, או בין עשירים ועניים, או בין נשים וגברים, או בין ימין ושמאל.

לפני שאמשיך, הרשו לי להזכיר (בפעם המי-יודע-כמה) את החלק שלי בתופעה זו.

השנים האחרונות שלי כילד בגרמניה עמדו בצל צלב-הקרס. במשך חצי השנה האחרונה חייתי תחת שלטון הנאצים. התחלתי לחוש שנאה עזה לגרמניה ולכל דבר גרמני. לכן, כאשר האוניה שלנו התקרבה לנמל יפו, שמחתי מעומק הלב. זה עתה מלאו לי 10 שנים, ויפו של שנת 1933 הייתה מכל הבחינות ההיפך הגמור של גרמניה. עיר רועשת, שוקקת חיים, מלאת ריחות של תבלינים מוזרים, עיר אנושית. אהבתי את הכל.

כעבור שנים שמעתי שה"חלוצים" הציונים שהגיעו ליפו הערבית שנאו אותה ממבט ראשון. הם זיהו את עצמם כאירופים. אחד הבאים ליפו היה מייסד התנועה הציונית, תיאודור הרצל, שבכלל לא התכוון להביא את היהודים לפלשתינה. בביקור היחיד שלו בארץ הוא שנא את אופיה המזרחי. הוא העדיף את חבל פטגוניה שבארגנטינה. (הפרק הנדון בספרו "מדינת היהודים", התנ"ך הציוני, נושא את הכותרת "פלשתינה או ארגנטינה?")

בעת שרותי בצבא, במלחמת תש"ח, זכיתי בתואר הנעלה מם-כף. היה עלי לבחור בכיתת חיילים מבין העולים החדשים - פולנים או מרוקאים. בחרתי במרוקאים. הם הודו לי בכך שהצילו את חיי - כאשר שכבתי פצוע לעיני האויב, ארבעה מ"המרוקאים שלי" סיכנו את חייהם וחילצו אותי תחת אש.

אז גם טעמתי את הטעם הראשון של מה שעומד לקרות. פעם קיבלנו חופשה של מספר שעות יקרות. כאשר עלינו על המשאיות כדי לנסוע לתל-אביב. ראיתי שאחדים מהחיילים שלי מסרבים לעלות. "הבחורות בתל-אביב לא רוצות לצאת איתנו," התלוננו. "הן אומרות שאנחנו שחורים."

מאז הפכתי לרגיש מאוד לבעיה זו, גם כאשר כולם עדיין הכחישו את עצם קיומה. ב-1954, בהיותי עורך השבועון "העולם הזה", פירסמתי סידרה בשם "דופקים את השחורים", שחשפה את האפלייה ועוררה שערוריה גדולה. האשימו אותי שאני יוצר יש מאין, שאין בכלל בעיה כזאת. האשכנזים המעטים שעד אז עוד לא שנאו אותי התחילו לשנוא אותי גם הם.

אחר-כך התרחשו הפרעות של ואדי-סליב בחיפה, אחרי ששוטר הרג אדם מזרחי. "העולם הזה" היה העיתון היחיד בארץ שצידד במפגינים.

כעבור מספר שנים הקימה קבוצת צעירים ירושלמים תנועת-המחאה וקראה לה בשם האמריקאי "הפנתרים השחורים". תמכתי בה. גולדה מאיר אמרה עליהם, כידוע: "הם לא נחמדים!"

עברו שנים ועכשיו קם דור חדש. המאבק בין מזרחים ואשכנזים שולט על היבטים רבים של חיינו. המזרחים הם כמחצית האוכלוסיה היהודית בארץ, והאשכנזים מהווים את החצי השני. לחלוקה זו יש הרבה צדדים, אבל בדרך כלל לא אוהבים לדבר על זה בגלוי.

לדוגמה: הרוב הגדול של מצביעי הליכוד הם מזרחיים, למרות שמנהיגי המפלגה הם אשכנזים. מפלגת-העבודה, לעומת זאת, מורכבת כמעט כולה מאשכנזים. באחרונה בחרה המפלגה במנהיג מזרחי, בתקוות-שווא שזה ישנה את יחס המזרחים אליה.

ההתנגדות שלי להפליית המזרחים נובעת בעיקר מהדרישה לצדק חברתי. היא גם נובעת מחלום חברתי- החלום שכולנו, אשכנזים ומזרחים, נתמזג לאומה עברית אחת. אבל אני צריך להודות שיש לי גם מניע נוסף.

תמיד האמנתי - ואני מאמין גם היום - שאין עתיד למדינת-ישראל כאי זר בים של עמים מזרחיים ("וילה בג'ונגל"). אני לא מסתפק ב"שלום" - אני חולם על השתלבות ישראל ב"מרחב השמי" (ביטוי שהמצאתי לפני שבעים שנה).

איך? הייתה לי תקווה אדירה שהדור השני או השלישי של המזרחים יזכור שאבותיו היו בשעתו חלק בלתי-נפרד מהפריחה התרבותית העצומה של העולם המוסלמי. קיוויתי שאנשים אלה יגשרו בין האומה העברית החדשה לבין השכנים הפלסטיניים והעולם המוסלמי כולו.

היה זה טבעי, בעיני, שהמזרחים, שהאשכנזים ראו בהם "אסיאתים" נחותים, ייזכרו במורשת המפוארת שלהם. שיזכרו את הימים שבהם היו היהודים בעיראק, בספרד, במצריים ובארצות איסלאמיות אחרות שותפים מלאים לתרבות פורחת, בזמן שרוב האירופים היו עדיין פראי-אדם.

יהודים משכילים - פילוסופים, מתמטיקאים, משוררים ורופאים - היו שותפים לתרבות ההיא, יחד עם עמיתיהם המוסלמים. כאשר נרדפו היהודים באירופה כמעשה יום-יום, נאלצו לגור בגטאות, גורשו מארץ לארץ ונשפטו על-ידי האינקוויזיציה הנוראה, היה מצב היהודים בעולם המוסלמי שונה בתכלית. שם נהנו היהודים (וגם הנוצרים) מזכויות מלאות. היה להם מעמד של "עם הספר" (כלומר, התנ"ך היהודי) והם זכו בזכויות מלאות, מלבד הזכות לשרת בצבא. במקום שרות זה הם שילמו מס מיוחד. כמעט ולא היו פרעות ביהודים.

הנה עובדה מכרעת: כאשר גורשו היהודים מספרד ב-1492, רק מיעוט קטנטן היגר לאמסטרדם, ללונדון ולהמבורג. הרוב המכריע עבר לארצות האיסלאם, ממרוקו עד איסטנבול. (אגב, מעניין שרק קומץ זעיר התיישב בארץ-ישראל.)

ואולם, כאשר הגיעו יהודי המזרח למדינת-ישראל החדשה, התקוות שלי התבדו. במקום להיות לגשר בין ישראל והעולם הערבי, הם הפכו לשונאי-הערבים הקיצוניים ביותר. מאות השנים של תרבות מוסלמית-יהודים משותפת נמחקו כלא היו.

מדוע? מכיוון שהאשכנזים בזו למזרחים, המזרחים עצמם התחילו לבוז למורשת המזרחית שלהם. הם השתדלו להיות אירופים, שונאי-ערבים, סופר-פטריוטים, ימנים קיצונים.

(אף כי מזרחי אחד אמר לי פעם: "אנחנו לא רוצים להיות גשר. גשר זה דבר שדורכים עליו.")

אבל אף אחד אינו יכול לברוח מעצמו. רוב המזרחים דוברים עברית במבטא ערבי. הם אוהבים מוסיקה ערבית (בתחפושת של "מוסיקה ים-תיכונית"). הם לא מתרגשים ממוצרט ובטהובן. המראה החיצוני שלהם שונה ממראה יוצאי-אירופה. זוהי עוד סיבה לשנוא את הערבים.

מחיקת התרבות היהודית-מזרחית היא תופעה כללית. לילדים ישראליים ממוצא מזרחי אין מושג על הסופרים והפילוסופים של מורשתם. הם לא יודעים שהצלבנים הנוצרים, שכבשו את ארץ-הקודש, שחטו את המוסלמים והיהודים גם יחד, ושהיהודים הגנו שכם-אל-שכם עם המוסלמים על ירושלים וחיפה.

אמנם, הרמב"ם ידוע היטב, אך רק כרב חשוב, לא כרופאו הפרטי וידידו של גדול המנהיגים המוסלמים, צלאח-אל-דין. אנשי-הרוח הרבים של יהדות ספרד בימי הביניים הפכו לשמות של רחובות. רק מעטים יודעים מי הם היו. אף אחד מהם אינו מופיע על שטרות הכסף.

לשיא הגיעה תופעה זו בשטח הדת. הרבנים ה"ספרדים" החשובים בארץ מתלבשים כרבני ליטא לפני מאות שנים. הרב עובדיה יוסף, יהודי מזרחי שורשי, היה יוצא מן הכלל. יורשו הפוליטי, אריה דרעי, חובש מגבעת אשכנזית גדולה.

בכל זאת אני אופטימי.

אני מאמין שאינטליגנציה מזרחית חדשה תחפש את שורשיה. עם עליית מעמדה החברתי, התסביכים הלאומניים יפנו את מקומם לפטריוטיזם ישראלי נורמלי. אני מאמין שיקום דור רביעי וחמישי שלא יילחם רק למען שוויון-זכויות, אלא גם למען שלום והשתלבות במרחב.

כפי שאומרים: אם ירצה השם.